חוקים נועדו להכניס סדר. הם נועדו להגן על החלש מפני החזק, ולאפשר התנהלות תקינה של חברה אנושית. בלי חוקים יכול בעל הכח לקחת מחסר הכח את כל אשר לו. הוא יכול לאנוס, לרצוח, לגנוב, ולפגוע בו ככל העולה על רוחו. ללא זכויות אדם, ללא זכויות קניין, רק הפחד מושל. תוהו ובוהו.

והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על-פני תהום

בעבר, כדי להגן על עצמך היה עליך להביא כח חזק יותר מזה המאיים עליך - אבל מאזן הפחד הזה נותר זמני, כי כח פיזי הוא זמני, ומה שנחשב חזק כיום, מזדקן ונחלש מחר. כדי לפתור את הבעיה הזו המציא האדם כח אין סופי, כל יכול, שתפקידו להתנשא מעל בני האדם ולאיים עליהם. אם האינטרס של החלשים הוא ליצור דרך למשטור, אלוהים הוא הצורה המושלמת של המשטור הזה.

במקום שהמאוים יציב כח פיזי מוגבל מול הגורם המאיים, קיים כעת כח בלתי מוגבל ששולט בשניהם. אם קודם עמד הגורם המאיים בראש הפירמידה, עכשיו הוא נמצא בתחתיתה, שווה בשווה עם הגורם המאוים. וזו הגאונות של המצאת האל: הפחד שאדם אחד יכול להטיל על אדם אחר מתגמד מול הפחד מפני גורם שלישי, בלתי נראה, כל יכול, שממשטר את ההתנהגות בין אדם לבין חברו, ואוכף אותה באופן מסתורי. המטאפיזי שולט בפיזי.

שלטון הפחד

המצאת האל היא שכלול של שלטון הפחד. במקום לפחד מבני אדם אחרים, עברנו לפחד מישות אמורפית. במקום לחשוש מפגיעה פיזית כואבת, עברנו לחשוש מפגיעה מטאפיזית שמידתה לא ידועה. הפחד מהנודע נהפך לפחד מהלא נודע - והאחרון, כפי שיספר לכם כל במאי מתחיל של סרטי אימה, חזק הרבה יותר.

לכל הדתות תפקיד אחד: להחדיר באדם את ההכרה שאם יעשה מה שאלוהים מצפה ממנו, אלוהים יאהב אותו ולא יפגע בו. הן שולטות בשיטה העתיקה של המקל והגזר: ציית ותקבל אהבה, סטה מהמצווה ותיענש בחומרה. האדם לא פועל בעולם מתוך מחשבה על החברה או על מה שטוב ונכון לקולקטיב שסביבו, הוא פועל מתוך פחד שאם יעשה דבר זה או אחר, ירגיז את אלוהים, והעונש הצפוי, המקל, לא שווה את זה.

פרדוקס האמונה

אבל פחד אינו הסיבה היחידה להצלחה של אלוהים בקרב בני האדם. המצאת האל פותרת את השאלה הקשה ביותר עמה נאבק האדם מאז ומתמיד: “למה?”

קיומו של האל מאפשר לענות על כל שאלה, כי אלוהים הוא התשובה עצמה. “למה נכשלתי?” - כי ככה אלוהים רצה. “למה הצלחתי?” - כי ככה אלוהים רצה. “למה הוא הצליח ולא אני?” - כי ככה אלוהים רצה. כפי שהטלת האימה עברה מהאדם לצד שלישי, כך עברה גם האחריות לכישלון. כבר לא מדובר בכישרון, לא ביכולת, ולא בתנאים אובייקטיבים שמכתיבים הצלחה או כישלון. מדובר ברצונו של אלוהים. האדם סילק מעצמו את האחריות לדברים שהוא עושה. וכך אלוהים הוא לא רק צורה של משטור, הוא גם מאפשר הקלה עצומה בסבל האנושי.

האל הוא מסיר האחריות האולטימטיבי. האדם מכריז שלא הוא שולט במעשיו, אלא האל. אם אדם אחד אומר לאדם אחר לרצוח אדם שלישי, האשמה ברורה והרוצח אשם. מצד שני, אם הרצח בוצע בצו אלוהי, האחריות כבר לא רובצת על כתפי הרוצח, אלא מוטלת על כתפיו המטאפוריות של האל. אבל מכיוון שאלוהים הוא המצאה אנושית, על מי באמת היא מוטלת?

השעיית ההגיון

אספקט נוסף של ההקלה הדתית הוא הוויתור על הצורך במחשבה עצמאית, מכיוון שזו עלולה לערער את האמונה. כבר לפני 2,300 שנה העלה אפיקורוס את השאלה הבאה:

מדוע קיימים כל כך הרבה אי צדק ורוע בעולם - שנברא, כביכול, על ידי אלוהים?

שהרי אם אלוהים יכול למנוע את הרוע, אך לא רוצה לעשות כן - הוא רשע בעצמו.

ואם הוא גם יכול למנוע את הרוע, וגם רוצה למנוע אותו - מדוע אינו עושה זאת? מניין מגיע הרשע לעולם?

ואם הוא רוצה למנוע את הרוע, אך אינו יכול - אז אינו כל יכול.

ואם הוא גם לא יכול למנוע אותו, וגם לא רוצה - למה לשבחו כאלוהים?

הדרישה להשעות את ההיגיון האנושי ולהיכנע לציווי האלוהי היא דרישה מסוכנת. היא מסוכנת בעיקר כי היא מותירה את הפרשנות לאותו “רצון האל” החמקמק בידיהם של בני אדם המנצלים את הכח הזה לטובת האינטרסים שלהם, ומבצעים מניפולציות על המאמינים. כשקביעת הגבולות של המוסר האנושי נמצאת בידי כהני דת, אין גבולות אמיתיים. השעיית ההיגיון מאפשרת לבצע פשעים איומים נגד בני אדם אחרים. משפחות נשרפות, ילדים נטבחים, נשים נאנסות, ומיליוני אנשים נרדפים, מושפלים, ומדוכאים. הכל מוצדק בשם האלוהים, והרוצחים, המציתים, האנסים והשודדים - נקיים מפשעיהם.

מחיר האמונה

מצד אחד, האמונה באלוהים משחררת את האדם מהצורך לחשוב או לשפוט בעצמו אם מעשיו נכונים או לא. מצד שני, מחיר השחרור הזה הוא פחד בלתי פוסק. החיים בצל ישות כל-יודעת הבוחנת כל מחשבה ותשוקה הם חיים תחת משטר איום ונורא. אדם לא צריך לפחד לחשוב, לחקור, להשתוקק, לחשוש שכל בדל מחשבה יעורר עליו את זעם היקום והגורל. על המחשבה להיות חופשית, אמיצה, חסרת פחד. הפחד הוא האויב הגדול ביותר של החופש.

המחיר שגובה המשטור המתבצע באמצעות המצאת האל הוא גבוה מאוד, וגבוה אף יותר לאלה שבעבורם הוא הומצא מלכתחילה. חברות דתיות נוטות לדכא את כל מי שלא משתייך לקליקה השלטת. נשים, למשל, הן קורבנות קבועים לאלים שהמציאו בני האדם, ובחברות דתיות רבות הן מדוכאות ומודרות. מחיר האמונה שהן משלמות גבוה מזה של הגברים.

אמונה בכפייה

אבל אמונה אינה מספיקה לאותן קבוצות. הן לא מסתפקות באמונתן שלהן: כל מי שאינו חבר בהן נתפש ככופר, כטועה שיש לתקן את דרכיו. לא די להן שחבריהן ממלאים את המצוות שהכתיבו לעצמן בשם האל, אלא מבחינתן הן מחייבות את כולם. לא די להן לנוח בשבת, למשל. גם הלא-מאמינים צריכים לנוח. לא די להן במגבלות שהטילו על עצמן לגבי מאכלים מסוימים, גם הלא-מאמינים צריכים להימנע מאותם מאכלים. לא די להן בהדרת הנשים בתוך הקבוצה, גם הלא-מאמינים צריכים להדיר נשים. והרשימה עוד ארוכה. אמונה בכפייה.

מגורם דמיוני מגן לגורם דמיוני מפריע

אלוהים הומצא כגורם מאזן. החלשים המציאו אותו במאבקם נגד החזקים. עם השנים האיזון הזה הופר כשהדת נהפכה לדומיננטית מדי, והחברה האנושית נאלצה להמציא דברים אחרים. הומצאו הלאום, המדינה, רשויות כמו משטרה ובית משפט, נכתבו חוקים שהועלו בהסכמה על ידי הפרטים בקבוצה, שיח זכויות הבסיס התקבל (בעיקרון, בינתיים) על ידי רוב אוכלוסיית העולם, אז למה עדיין צריכים את אלוהים?

אלוהים נהפך מגורם דמיוני מגן לגורם דמיוני מפריע. קבוצות פריוויליגיה רבות משתמשות בו כתירוץ לשמירת הפריווילגיות שלהן ולאי-מתן זכויות לחלקים אחרים באוכלוסיה. בשמו אוסרים על נשים לעשות כרצונן, בשמו מחזיקים מיליוני בני אדם כאזרחים סוג ב’, בשמו מתירים אלימות, מוות ודיכוי.

אתאיזם

השחרור מהעול הזה נקרא “אתאיזם”. היעדר אמונה בקיומו של אל. המאמינים צירפו למונח הזה משמעויות שליליות, מפני שהוא סיכן את הפריווילגיות שלהם ואת הכח שבידם. זה אולי לא השם המושלם, כי הגדרה של פילוסופיה על פי מה שנעדר ממנה הוא שגוי, אבל זה מה שיש כרגע.

האמונה שהחברה האנושית לא יכולה להתנהל מבלי שסכין מטאפיזית מונחת על צווארה היא אמונה פסולה. לא צריך ישות דמיונית שתגיד שרצח הוא פסול, כי אלמלא ההכרה האנושית הזו, איש מאתנו לא יהיה בטוח בביתו. לא צריך ישות דמיונית שתגיד שלגנוב זה לא בסדר, כי אלמלא ההכרה האנושית שלגנוב זה לא בסדר, לאיש מאתנו לא יהיה רכוש משלו.

האיזון בין צרכי הפרט לבין צרכי החברה אינו פשוט, אך בתהליך של ניסוי וטעייה שנמשך אלפי שנים, נראה שהגענו לקודקס שיאפשר חיים בטוחים גם ללא אלוהים שינטר אותנו וישלוט במציאות שמסביבנו.

להיפרד מאלוהים

הצורך להיפרד מאלוהים, או מהקונצפט של ישות תבונית כל יכולה השולטת בנו, הוא לא רק צורך פילוסופי. פירוק של מנגנוני השליטה הדתיים הוא צורך אמיתי ונחוץ לקראת שחרור האדם. הפרידה מהגבולות הדמיוניים שמציירים כהני האמונה תאפשר לנו, כחברה, לשבור את הקירות שבנו הכהנים בינינו. הפרידה מהחוקים שמכתיבים לנו אותם כהנים תאפשר לנו ליצור חוקים אנושיים, שוויוניים, שלא יונקים ממטאפיזיקה מדומיינת. הפרידה מהמנגנונים שבנינו כדי להגן על האמונה תאפשר לנו להשקיע בקידום ערכים אוניברסליים ומדעיים את המשאבים העצומים המושקעים כיום בלימוד מיתולוגיה אינדוקטרינלית.

פרידה מאלוהים אינה פתרון, אבל היא תחילת הדרך לשחרור. השלב הראשון הוא להתחיל לקחת אחריות על מעשינו, ולא להניח אותם על כתפי צד שלישי. הסרתו של אלוהים מהמשוואה תחייב אותנו להתחיל לעשות את זה.