דף הבית   על אודות   צרו קשר   לפני האיתחול  
3 בדצמבר2016

זו לא האכיפה, טמבל

עם הטייה של עשרות אחוזים לרעת הפלסטינים באכיפת החוק בגדה המערבית, והטייה של אלפי אחוזים לרעתם בצווי מעצר מנהלי, הבעייה האמיתית לא נמצאת בכמה טוב יודעת המדינה לאכוף את החוק, אלא במהות קיומו של חוק שנכתב על ידי ישראלים, לטובת ישראלים, ושלפלסטינים אין יכולת להשפיע עליו

הטיה באכיפת החוק בגדה המערבית בין יהודים לפלסטינים היא לא חדשות. למעשה, צריך להיות טיפש או רשע כדי לטעון שאין הטייה באכיפת החוק לטובת היהודים בשטחים שנכבשו ב-1967. מנתוני משטרת ישראל עולה כי בשנת 2015 שיעור החקירות על עבירות אידיאולוגיות בגדה המערבית עמד על מעל 96% לטובת הפלסטינים. מתוך 7,312 חקירות שבוצעו באותה שנה, 7033 היו נגד פלסטינים ו-279 בלבד נגד יהודים.

אך זו לא כל התמונה: אם בשנת 2013 נפתחו 497 חקירות על עבירות שבוצעו ממניעים אידיאולוגים נגד יהודים, בשנת 2014 נפתחו רק 367, וב-2015 רק 279. ירידה של מעל 50%, בעוד נגד פלסטינים נרשמה עליה של מעל 30% בחקירות של עבירות על רקע אידיאולוגי. אפשר לייחס את התנודות האלה לירידה בפשיעה היהודית על רקע לאומני, ואפשר גם להביט בתמונה הגדולה יותר.

חקירות על עבירות שבוצעו ממניעים אידאולוגים

על פי נתוני המשטרה, בשנת 2014 מעל 94% מהחקירות שנפתחו בגדה המערבית נגד פלסטינים היו על עבירות “ביטחוניות”. זה לא נתון בלתי סביר, בהתחשב בכך שרוב הפלסטינים מתגוררים באזורים בהם השליטה האזרחית מופקדת בידי המשטרה הפלסטינית, אשר מטפלת בפשיעה תוך-פלסטינית פלילית. עם זאת, כשמשווים את הנתונים למספר כתבי האישום עליהם מדווחת הפרקליטות הצבאית, התמונה, אפעס, משתנה.

על פי דו”ח הפרקליטות הצבאית לשנת 2015, באותה שנה הוגשו בסך הכל 4095 כתבי אישום, ורק 65% מהם על עבירות בטחוניות. השאר על שהייה בלתי חוקית ועבירות פליליות שונות. בשנת 2014 הנתון אף נמוך יותר, ועומד על 56% כתבי אישום על עבירות בטחוניות. אפשר לייחס חלק מההטייה העצומה הזו, לפיה 6% מהחקירות מולידות 44% מכתבי האישום, לכך שחלק מכתבי האישום מוגשים על עבירות שבוצעו בשנים קודמות אך גם בשנים הקודמות היחס לא מאוד שונה.

שיעור הגשת כתבי אישום מסך החקירות

גם יחס הגשת כתבי האישום מוטה באופן קיצוני לרעת הפלסטינים המואשמים בעבירות בטחונית. על פי נתוני המשטרה, בשנת 2014 הוגשו 58 כתבי אישום נגד יהודים על עבירות שבוצעו ממניעים אידיאולוגים. מדובר בכ-15% מכלל החקירות שנפתחו נגד יהודים באותה שנה. נגד פלסטינים, לעומת זאת, כ-51% מכלל החקירות הביטחוניות הסתיימו בכתב אישום. בשנת 2015 הוגשו 63 כתבי אישום נגד יהודים, שהם כ-22%, בעוד אצל הפלסטינים הנתון עומד על מעל 55%.

כל הנתונים הללו לא כוללים את מספר הצווים המנהליים שהוצאו נגד תושבי האזור, שמטים את התמונה אפילו יותר:בשנת 2015 הוצאו 1300 צווי מעצר מנהלי לכליאה ללא משפט בסך הכל, 4 מתוכם נגד יהודים והשאר נגד פלסטינים. וכאן אנחנו מגיעים לנתון מעניין מאוד: מתוך כלל החקירות נגד פלסטינים שהוגדרו כ”ביטחוניות” ושבוצעו בשנים 2014 ו-2015, הוצאו צווי מעצר בשיעור של כ-25% מהמקרים, בעוד שאצל יהודים באותה תקופה השיעור עומד על קצת מעל חצי אחוז.

חקירות ביטחוניות וצווי מעצר מנהלי

צווי מעצר מנהלי הם כלי אחרון, נואש. כשמדובר ביהודים, עושה רושם שהמשטרה והפרקליטות מבינה את זה. לא תמיד עד הסוף, אבל השימוש בו נעשה במשורה. חצי אחוז בשנתיים זה לא טוב, אבל איכשהו נסבל. כשמדובר בפלסטינים, אפעס, ההבנה הזו מתאדה ונעלמת. 25% מהחקירות מגיעות למצב נואש שאין שום דרך לפתור פרט לכליאה של אדם ללא משפט וללא האשמה? כלבתא, במטותא.

בניגוד למה שטוענים אלה התומכים בפרקטיקה הפסולה של כליאה ללא משפט, הנתונים צועקים אחרת: כשמדובר ביהודים, החוקרים מגיעים למסקנה שלמרות שהחשדות חמורים מאוד, אין מספיק ראיות לכלוא את החשוד, ולכן הוא ישאר חופשי. כשמדובר בפלסטינים, למרות שהחשדות חמורים מאוד, ואין מספיק ראיות לכלוא את החשוד, משליכים אותו לכלא ללא משפט. חצי אחוז בשנתיים, מול מעל 25% באותה תקופה. זו לא טעות, זו מדיניות.

יתרה מכך: פיצול האישיות הישראלי ביחס לכיבוש הגדה המערבית והשליטה באוכלוסיה אזרחית נטולת זכויות גורר איתו כמה מוטציות. אחת מהן היא הניסיון לפעול נגד התקוממות עממית בכלים פליליים. ההגדרה הישראלית של כל ילד שזורק אבנים כ”פושע אידיאולוגי” היא מגוחכת. הדחייה של השלטון הצבאי הגוזל את החופש ממליוני בני אדם אינה פשע. היא מאבק לשחרור. הכח המדכא, הישראלי, רואה בעצמו “שומר חוק”. החוק, במקרה הזה, הוא החוק של הכובש, שנכתב על ידי הכובש, לטובת הכובש, ולרעת אלה שהוא אמור להגן עליהם.

קחו למשל את “חוק ההסדרה”: מדובר בהסדרה שיטתית של גזל המבוצע על ידי אוכלוסייה אחת נגד אוכלוסייה אחרת. אז מה אם קוראים לו חוק? ובהרחבה, החוק אותו מנסה להשליט הצבא הישראלי בשטחים הכבושים של הגדה המערבית הוא חוקי רק לצד אחד. איש לא שאל את האוכלוסיה עליה הוא, כביכול, מגן. מכיוון ששללו מאותה אוכלוסיה את היכולת לשנות אותו באופן דמוקרטי, היא משתמשת בכלי היחיד שנותר לה.

הנרטיב הישראלי לפיו ישראל היא מדינת חוק והפלסטינים בגדה הם פורעי חוק, הוא נרטיב פסול. החוק הישראלי נכתב על ידי ישראלים לטובת ישראלים. הפלסטינים בגדה אינם ישראלים. אין להם שום שליטה בחוק, ושום יכולת לשנותו, יכולת הקיימת בתיאוריה לפחות לכל ישראלי החי במדינת ישראל. הדרישה מהם, איפוא, לציית לו, היא דרישה פסולה.

אז אפשר להמשיך ולצקצק כלפי ההטייה באכיפת החוק בגדה, ואפשר להביט בו נכוחה, ולהכיר בכך שכל עוד מתקיים השלטון הישראלי על אוכלוסיה פלסטינית, ההטייה הזו לא תעלם. הבעיה אינה באכיפה (או בהעדרה, כלפי יהודים), הבעיה היא מהותית הרבה יותר. המלחמה על שלטון החוק לא מסתיימת בדרישה לאכיפה שוויונית, היא צריכה להתחיל בדרישה שהוא יחול רק על אלה השותפים לעיצובו.