דף הבית   על אודות   צרו קשר   לפני האיתחול  
9 בדצמבר2016

הגנת הצורך היא מפלטו האחרון של השב"כ

נ' נעצר בפשיטה על ביתו והובל למרתפי החקירות של השב"כ במגרש הרוסים, שם גם המדינה מאשרת שהוא עונה במגוון אופנים. למרות זאת, קבע בג"צ כי אין מקום לפתוח בחקירה נגד אנשי השב"כ שעינו אותו בניגוד לחוק

ארבע לפנות בוקר. חושך. כולם ישנים. לפתע קול פיצוץ. הדלת נפרצת ולתוך הבית פולשים עשרות חיילים חמושים, מתחילים לצעוק, להעיר את הילדים, להפוך ולשבור רהיטים. כולם מתעוררים. החיילים, ובראשם בחור דובר ערבית שוטפת, לוקחים את נ’, האבא. הם גוררים אותו החוצה, אזוק, מול הילדים הקטנים שלו. נ’ חולה. רק לפני שלושה חודשים עבר ניתוח מסובך בעינו והוא סובל מכאבים עזים. גם הבטן שלו כואבת כל הזמן. משהו לא בסדר איתו. את החיילים זה לא מעניין. הם לוקחים אותו לעציון, ומשם למגרש הרוסים.

במגרש הרוסים מבינים אנשי המתקן כי משהו לא בסדר. נ’ נראה נורא. קחו אותו לבית חולים, הם אומרים. בבית החולים הדסה עין כרם בודקים אותו שני רופאים: רופא עיניים וכירורג. שני הרופאים מציינים במסמכיהם את מצבו. רופא העיניים נותן לו טיפות, והכירורג מודאג. לנ’ יש בקע במפשעה. אם הוא מתחיל להקיא או שהכאבים נמשכים, תביאו אותו לכאן מיד, הוא אומר לסוהרים. הוא צריך ניתוח כי יש חשש ל”בקע כלוא”, שאם לא יטופל יכול לגרום גם למוות. הסוהרים לא טורחים לתרגם את דבר הרופא כדי שנ’ יבין, ולא שואלים את נ’ האם הוא רוצה לעבור ניתוח, כפי שממליץ הרופא. במקום זאת, הם מחזירים אותו לחקירה במגרש הרוסים.

החקירה

נ’ מגיע לשם אחר הצהריים, ובשעה תשע בערב מתחילה החקירה. 23 שעות הוא נחקר ברציפות. במשך ארבעת הימים הראשונים זכה נ’ לארבע שעות שינה. כדי להשאיר אותו עירני הכריחו אותו החוקרים להתקלח 4-5 פעמים ביום. בשאר הזמן, לדבריו, מנעו ממנו החוקרים גישה לשירותים והוא נאלץ להשתין על עצמו כשלא יכול היה יותר להחזיק.

במהלך החקירה אזקו החוקרים את ידיו של נ’ מאחורי גבו. חזק. חזק מאוד. בכל פעם שאמר שהוא מאבד תחושה בידיים, התירו החוקרים את האזיקים והחזירו אותם מיד. החוקרים איימו עליו שיביאו את אשתו לחקירה, ויחקרו אותה בכל דרך שנראית להם. הם השתמשו בביטויים מיניים. גם נ’ הוטרד מינית. חוקרת אחת, המכונה “נורה”, דיברה אליו בצורה מינית ובגסות. החוקרים אמרו לו שהוא לא ייצא מהחקירה עד שימות. הם איימו עליו במאסר עולם, ובכך שימנעו ממנו לפגוש את אשתו ואת ילדיו עד יום מותו.

סרטון עינויים

נ’ הוכרח לעמוד ב”תנוחת הצפרדע” (ראו סרטון) במשך 20 דקות בכל פעם. בעודו מוחזק בתנוחה הזו, השתמשו החוקרים ב”שיטת הטלטולים”, שאפילו בג”צ קבע כי אינה חוקית. במהלך החקירה הקיא נ’ כמה פעמים, ולמרות ההוראה הרפואית המפורשת מהרופא שבדק אותו בבית החולים הדסה, הוא לא זכה לקבל טיפול רפואי.

תאו של נ’, בו הוחזק במשך 50 ימים, היה צינוק בגודל של מטר וחצי על שני מטרים, ללא חלונות, שקירותיו מחוספסים ואור צהוב דולק בו במשך כל שעות היממה. מאז החקירה איבד נ’ את הראייה בעינו הפגועה.

אמצעים מיוחדים

נגד נ’ הוגש כתב אישום, ובתום משפט צבאי הוא גם הורשע. כחלק מההליך הפלילי, הודתה המדינה בשימוש ב”אמצעים מיוחדים”, שהם בעצם שם קוד לעינויים, וטענה כי הדבר נעשה תחת “הגנת הצורך”. החריג שהותיר בית המשפט העליון לשימוש בעינויים, החריג שנהפך לנורמה. כיום כל דבר נופל תחת “הגנת הצורך”.

בתגובה לעתירה של הוועד נגד עינויים ושל ארגון רופאים לזכויות אדם בדרישה לפתוח בחקירה פלילית נגד חוקריו של נ’, הכריז בית המשפט העליון שאין כל צורך לפתוח בחקירה כזו, כי יש גוף במשרד המשפטים שמחליט, והוא החליט. אז מה אם הוא תמיד מחליט אותו דבר. אז מה אם ב-15 השנים האחרונות הוא החליט לא לפתוח באף חקירה. אפילו לא אחת. גם לא כשהיו ראיות, לכאורה, לעינויים שהובילו למותו של עציר בחקירה. גם כשהוגשו יותר מאלף תלונות, גם כשנותרו אנשים שנותרו נכים פיזית ונפשית מהחקירות הללו. אז מה. בשביל בית המשפט העליון לצדק, אין פה מקום להתערב.

אף פצצה לא תיקתקה

אבל במה בעצם נחשד נ’? מה הדבר שהצדיק את “הגנת הצורך” שהתירה את העינויים הללו, שגם המדינה מאשרת שאכן קרו? מה הדבר שהתיר נקיטת “אמצעים מיוחדים” במשך 50 יום? מבלי להקל בחומרת האישומים נגדו, שהם אכן קשים, הדברים בהם נחשד נ’ נעשו כחמישה חודשים לפני מעצרו. על פי האישום, הוא הכיר בין ח’ לבין א’, שהטמינו פצצה ברחוב בירושלים. הוא לא היה שותף לתכנון או לביצוע, אבל על פי האישום, הוא ידע שח’ מתכנן פעולה אלימה נגד ישראלים, ולצורך הפעולה הזו הכיר לו את א’. האם הפעולה הזו מצדיקה את “הגנת הצורך” כעבור כמעט חצי שנה? כמובן שלא. אף פצצה לא תיקתקה במהלך החקירה.

שתי בעיות

המקרה של נ’ מעלה שתי בעיות: הראשונה היא החוסר המוחלט של פיקוח על העינויים המבוצעים על ידי אנשי שב”כ בישראל, והשנייה היא שישנם תנאים שבהם מצדיקה מדינת ישראל עינויים. לא יתכן שהגוף האחראי על חקירת אנשי שב”כ לא ימצא אפילו בדל של חשד שיצדיק פתיחה של חקירה (ודוק: רק חקירה) נגד איש מאלפי העובדים עבור השירות החשאי הישראלי, על אף הגשתן של יותר מאלף תלונות המגובות בראיות ובעדויות.

חוקרי השב”כ מקבלים אישור להיות מעל החוק. להתעלם ממנו. מותר להם להכות, להשפיל, להתעלל, לאיים, לענות, לדכא, ולשבור כל אדם הנופל לידיהם. החקירות אינן מצולמות ואינן מוקלטות, כך שזו המלה של החוקרים נגד המלה של הנחקר. גם כשהם מודים בשימוש באלימות, לא ננקטים נגדם אמצעים. אפילו לא חקירה. הם נהנים מאמון מוחלט. וכפי שיעידו אלפי בני אדם שיצאו מחדרי החקירות האלה שבורים ונכים, האמון הזה אינו מוצדק.