דף הבית   על אודות   צרו קשר   לפני האיתחול  
30 בדצמבר2016

הגיע הזמן לקרוא להם בשמם: אסירים פוליטיים

מנגנון הדיכוי שמשיתה המדינה על האסירים הפלסטינים הוא גורף ואגרסיבי. ברגע שאסיר, שאינו יהודי, מסווג כאסיר אידיאולוגי, הוא נתון למערכת חוקים דרקונית השוללת ממנו בעצם כל קשר עם העולם החיצון פרט למשפחתו הקרובה. חברי הכנסת הפלסטינים הם היוצא מהכלל היחיד, שעד השבוע, בעצם, לא היה נתון לשליטת השב"כ. עכשיו השיג השב"כ שליטה מלאה.

בכל הררי המילים שנשפכו על פרשת באסל ע’טאס והטלפונים שהעביר במודע או שלא במודע לאסירים פלסטינים בכלא קציעות, מעט מאוד מהדברים עסקו באסירים עצמם, ובמדיניות האפליה המובנית נגד אסירים פלסטינים מול אסירים ישראלים שהורשעו על מעשים דומים וחמורים לא פחות.

אסיר פלסטיני שהורשע בעבירה “בטחונית”, שלא חייבת, אגב, להיות הריגה או פגיעה פיזית באדם אלא מספיק שכתב סטטוס בפייסבוק שלא מצא חן בעיני רכז השב”כ המקומי, לא זכאי להשתמש בטלפון. בכלל. הוא גם לא זכאי לקבל ביקורים פרט למשפחתה מדרגה ראשונה, וגם זה פעם בשבועיים במקרה הטוב. אסיר תושב עזה מקבל ביקורים לכל היותר פעם בחודשיים, והפגישה נערכת מבעד למחיצת פלסטיק שקוף. המפגש נמשך לכל היותר 45 דקות, ובעשר הדקות האחרונות, יכול האסיר לגעת ולחבק את ילדיו הקטנים משמונה שנים. מרגע שהופך הילד לבן תשע, הוא לא זוכה לגעת באביו עד שחרורו של האחרון. היום יושב בכלא הישראלי אדם, פלסטיני תושב עזה, שלא הורשה לפגוש את משפחתו במשך 15 השנים האחרונות.

image alt text

אפלייה בתנאי הכליאה

אסיר יהודי שהורשע ברצח מספר בני אדם על רקע לאומני, מקבל גישה חופשית לטלפון, ביקורים לא מוגבלים, ביקורי התייחדות עם בנות זוגו, חופשות מהכלא, ואפילו זוכה לצאת כל בוקר לעבודה כשהוא לבוש בבגדים אזרחיים. אסיר פלסטיני יכול רק לחלום על הדברים האלה. ולא מדובר רק על אסירים שהורשעו בבית משפט צבאי. גם אסירים פלסטינים המחזיקים באזרחות ישראלית מופלים לרעה מול האסירים הישראלים: בין השנים 2000-2006 הורשו רק שישה אסירים פלסטינים, מתוך אלפים, לצאת ל-40 חופשות בסך הכל. לעומת זאת, האסיר עמי פופר, שהורשע ברציחתם של שבעה בני אדם על רקע לאומני, יצא, לבדו, למעל 156 חופשות עד אותה שנה. נחום מנבר, שהורשע בעבירות ביטחוניות שהוגדרו כחמורות מאוד עד כדי בגידה, יצא ל-60 חופשות עד אותה שנה.

האסירים היהודים שהורשעו בעבירות ביטחוניות חמורות זוכים לגישה חופשית לחלוטין לטלפונים (פרט למקרים קיצוניים המוגבלים בזמן). אסירים פלסטינים מקבלים אישור לשלוח שני מכתבים ו-4 גלויות בחודש. זהו. גם כאשר מדובר בנסיבות קיצוניות, כמו בן משפחה גוסס, שב”ס מתמהמה במתן אישור לשיחה טלפון המתבצעת בחדרו ובנוכחותו של קצין שב”ס באמצעות רמקול. אסיר תושב מזרח ירושלים שביקש אישור להיפרד מאביו הגוסס, באמצעות שיחת טלפון, קיבל את האישור המיוחל 18 ימים אחרי הגשתו, ושלושה ימים אחרי שאביו נפטר.

החל משנת 2011 נאסר על אסירים פלסטינים ללמוד, פרט לאסירים קטינים המבקשים להשלים את בחינות הבגרות שלה, והחל מהשנה נאסרה גם הכנסה של ספרים. חשבון הקנטינה של האסירים הפלסטינים מוגבל בהשוואה לחשבון היהודי: לפלסטינים “ביטחוניים” תושבי הגדה מותר להחזיק 1,200 ש”ח בחשבון הקנטינה, לפלסטינים “ביטחוניים” תושבי ישראל מותר להחזיק 1,600 ש”ח, וליהודים 2,500 ש”ח.

אפלייה בענישה

גם הענישה של האסירים הפלסטינים קשה הרבה יותר מזו של יהודים שביצעו פשעים זהים או חמורים יותר, ולכן פלסטינים מבלים שנים רבות יותר בכלא. אפילו אם גזר הדין הוא מאסר לשנים ארוכות, המדינה נוטה לקצוב את עונשם של האסירים היהודים והם משתחררים אחרי זמן לא רב. אצל אסירים פלסטינים זה לא קורה. למשל: אלן גודמן הרג אדם ופצע מספר שוטרים, כנקמה על פיגוע שהתרחש ארבע שנים קודם לכן, נגזרו עליו מאסר עולם ועוד ארבעים שנה, אך הוא שוחרר מהכלא אחרי 15 שנים בלבד. אחמד אבו ג’אבר הורשע בחברות בקבוצה שהיתה אחראית להרג של חייל ישראלי, ועדיין יושב בכלא אחרי 30 בלא שעונשו נקצב. אבו ג’אבר, אגב, הוא אזרחי ישראלי, סבא לשלושה נכדים.

עורך העיתון “מקור ראשון” ויקיר המיינסטרים הישראלי חגי סגל הורשע בפעילות טרור שכללה הנחת מטעני נפץ על מנת לפגוע בבכירים פלסטינים על רקע לאומני, ושפגעו לבסוף באיש ביטחון ישראלי, נשפט לחמש שנים מתוכן ריצה שנתיים בלבד. וצפי מנצור, לעומתו, הניח מטען באוטובוס שפצע חייל, ועונשו נקצב לשלושים שנות מאסר, מהן ריצה עשרים ושוחרר בגיל 73.

זאב וולף וגרשון הרשקוביץ זרקו רימון בשוק סואן, הרגו אדם בן 70, ופצעו מספר בני אדם אחרים. הם שוחררו אחרי שבע שנים בלבד. סמיר סרסאווי, לעומתם, זרק רימון במדרחוב בחיפה ונשפט למאסר עולם. בשנת 2012 נקצב עונשו ל-30 שנות מאסר, והוא צפוי להשתחרר בעוד כשנתיים. הרשימה עוד ארוכה, ואפשר לפרט עוד ועוד מקרים בהם קיימת אפלייה מובהקת נגד פלסטינים, אבל הנקודה ברורה.

מיהו ביטחוני

וכאן אנחנו מגיעים ללב העניין. שירות בתי הסוהר החליט, על דעת עצמו, להגדיר מיהו “אסיר ביטחוני”. לא מדובר בחוק או הוראת דין, אלא בפקודה פנימית של שב”ס, שבית הדין הגבוה לצדק אישר במספר הזדמנויות. הטיפול באסירים ביטחוניים ובאסירים פליליים, אם כן, מובנה בפקודות נציבות בתי הסוהר. ברם, בפקודות הנציבות אין הפרדה בין יהודים ללא יהודים, כי על פי הפקודות, גם זכויות האסירים היהודים שנכלאו על עבירות אלימות שבוצעו על רקע לאומני אמורים להצטמצם יחסית לחבריהם הכלואים על עבירות של אונס, שוד, ורצח סתם.

האסיר ג’ק טייטל, למשל, שהורשע ברצח שני בני אדם ובמספר נסיונות רצח נוספים, שבת רעב כששב”ס ניסה להשוות את תנאי כליאתו לאלה של אסירים ביטחוניים פלסטינים. שב”ס התקפל ונכנע לדרישותיו לביקורי משפחתו ולשיחות טלפון חופשיות. גם העציר המנהלי לשעבר מאיר אטינגר, שכונה “היעד מספר אחת” של השב”כ ושנכלא ללא משפט, זכה לשיחות טלפון עם העולם החיצון. האסירים והעצירים הפלסטינים, גם אלה שנעצרו על עבירות לא אלימות כלל, לא זוכים לפריבילגיות האלה.

בפועל, כפי שראינו לעיל, שב”ס עושה איפה ואיפה על רקע לאומי. אסירים ביטחוניים יהודים זוכים לתנאים דומים מאוד לחבריהם הפליליים, בעוד זכויות האסירים הביטחוניים הפלסטינים מוגבלות ומצומצמות. זאת ועוד, מספר הצעות חוק שהוגשו לאורך השנים מבקשות להקשות עוד יותר על תנאי הכליאה של האסירים הפלסטינים, על ידי איסור מוחלט על ביקורים, איסור על שליחת מכתבים, שלילת הטיול היומי בחצר, ועוד.

image alt text

אסירים פוליטיים

גם שירות בתי הסוהר מאשר שהרקע לכליאתם של האסירים הפלסטינים הוא רקע אידיאולוגי. גונדר משנה עליזה יעקובי התייחסה לכך בדו”ח הסנגוריה הציבורית: “האסירים הביטחוניים מבצעים עבירות שלא על רקע סטייה או נטייה עבריינית אלא על רקע אידיאולוגיה פוליטית לאומית או דתית”. אם כן, על פי המדינה, האסירים הפלסטינים שנכלאו כחלק ממאבקם בכיבוש אינם אסירים פליליים, אלא אסירים אידיאולוגיים.

אסיפת הפרלמנט האירופאי מגדירה אסיר פוליטי כמי שנכלא באשמה שהפר את אחת מזכויות היסוד שהוכרו על ידי ה-ECHR, ובעיקר חופש המחשבה, המצפון, הדת, חופש הביטוי, והחופש להתאגד. כמו כן, מי שנכלא מסיבות פוליטיות, או שתקופת כליאתו אינה פרופורציונלית לעבירה אותה ביצע, או שכליאתו מקורה באפליה על רקע פוליטי, או שההליכים שהובילו לכליאתו אינם הוגנים ונראה שהם קשורים למניעים פוליטים. עם זאת, מסייגת האסיפה כי מי שנכלא על רקע פעילות טרוריסטית לא יוכר כאסיר פוליטי.

על פי ההגדרה הזו, האסיר הפוליטי המפורסם ביותר בעולם, נלסון מנדלה, שנכלא על ידי רשויות האפרטהייד בדרום אפריקה, ובילה בבתי הכלא כ-27 שנים כאסיר ביטחוני שהורשע במעשי טרור, הוא לא אסיר פוליטי. אבל חלק גדול מהאסירים הפלסטינים המוחזקים בבתי הכלא הישראלים - דווקא כן. אפילו מזכ”ל האו”ם לשעבר, באן קי מון, קרא לשחרר את האסירים הפוליטיים הפלסטינים המוחזקים על ידי ישראל.

מאות פלסטינים יושבים בבתי הכלא הישראלים בצו מנהלי לכליאה ללא משפט. מכיוון שלא הורשעו במעשי טרור, ותקופת כליאתם לא פרופורציונלית, שכן מלכתחילה לא הואשמו בדבר, על פי כללי האיחוד האירופי - הם אסירים פוליטים לכל דבר ועניין.

יתרה מכך: מכיוון שתקופת הכליאה של רבים מהאסירים הפלסטינים שכן הורשעו על ידי בית משפט ארוכה משמעותית מתקופת הכליאה של יהודים שהורשעו בעבירות זהות או דומות - אפשר לטעון כי גם הם אסירים פוליטים, שהרי לו היו בני לאום אחר היו משוחררים מזמן, וכי הם מוחזקים ממניעים פוליטיים.

המערכת מוטה

נכון לחודש דצמבר 2016 מחזיקה ישראל בסה”כ 6,174 אסירים המוגדרים “ביטחוניים”, מהם כ-600 הם אזרחים ותושבים ישראלים והשאר נתינים של המשטר הצבאי הישראלי בגדה המערבית וברצועת עזה. על פי נתונים של שירות בתי הסוהר, 75% מכלל האסירים בבתי הכלא הם פלסטינים.

זה לא מקרה. שורה של מחקרים הראו ששופטים נוטים לשלוח יותר ערבים לכלא. כשמדובר בעבירות שבוצעו כחלק ממאבק השחרור הפלסטיני, כפי שראינו, הענישה מוטה באופן מובהק לרעתם, וזוהי הטייה פוליטית. יהודים שהורגים פלסטינים משוחררים אחרי זמן קצר יחסית וזוכים לתנאים מועדפים, בעוד פלסטינים שהורגים יהודים נשלחים לכלא לעשרות רבות של שנים, בתנאים גרועים בהרבה.

זאת ועוד: הטענה כי רק חברי הכנסת הפלסטינים פועלים למען האסירים הביטחוניים היא לא נכונה. גם יהודים שהורשעו בעבירות ביטחוניות זוכים לתמיכה משרים וחברי כנסת. שר הפנים לשעבר אלי ישי פעל בתקופת כהונתו לטובת שחרור אסירים יהודים שפגעו בפלסטינים. חברי הכנסת דוד אזולאי, זאב אלקין, אנסטסיה מיכאלי, זבולון אורלב, מרינה סולודקין, משה גפני, יעקב כץ, צחי הנגבי, נסים זאב, מנחם אליעזר מוזס, ומיכאל בן- ארי הגישו הצעת חוק לשחרור אסירים יהודים כאלה. גם שרת התרבות מירי רגב, שר הפנים אריה דרעי, ועשרות חברי כנסת יהודים נוספים קראו לשחרור אסירים יהודים שהורשעו בפגיעה בפלסטינים ממניעים לאומניים.

image alt text

השב”כ נגד ביקורים של חברי כנסת

בכל שנה מתבצעים עשרות ביקורים של חברי כנסת אצל אסירים בבתי הכלא הישראלים. בשנת 2010 התקיימו 90 ביקורים כאלה, ובשנת 2011 התקיימו 68. בשנה האחרונה ניצלו כמה חברי כנסת את מעמדם וביקרו את ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט בכלא מעשיהו, ובשנים קודמות ניצלו את הפריבילגיה הזו אלי ישי, מאיר פורוש, ואחרים.

הביקורים האלה חשובים, מכיוון שהם הדרך היחידה של האסירים, שנאסר עליהם לקבל מבקרים שאינם בני משפחתם המיידית, לקבל אוזן קשבת למצוקתם ולשתף אותם בהמשך המאבק לחירות. המדינה עושה כל שביכולתה על מנת להדיר את האסירים הפלסטינים מהחברה, לקצץ את השפעתם בעולם החיצון, ולנתק אותם מהמתרחש מחוץ לכתלי הכלא. כשנדרש בג”צ לנושא, הוא טוען שניתוק האסירים מהעולם החיצון הוא צעד מידתי, וכי כל קשר כזה הוא טובת הנאה. חברי הכנסת המבקרים את האסירים הפלסטינים בבתי הכלא מנצלים את הפריווילגיה שניתנה להם ושוברים את הניתוק הזה. הם נותנים לחלק קטן מהאסירים פתח דרכו הם יכולים לבטא את עצמם בצורה שנשללה מהם לחלוטין. אין פלא, אם כן, ששב”כ פועל נמרצות על מנת לסתום את הפתח הזה.

ההחלטה של וועדת הכנסת למניעת ביקורים של חברי כנסת אצל אסירים ביטחוניים היא עוד נדבך במנגנון הדיכוי של המאבק הפלסטיני. במהלך הדיון בוועדה חשף השר לבטחון פנים שזוהי בעצם הכתבה של השב”כ: “ראש השב”כ העביר לי חוות דעת שמתנגדת לכל ביקור אצל אסיר ביטחוני, מלבד ביקור של קרובי משפחה מדרגה ראשונה”. ח”כ חיים ילין הגדיל והוסיף כי “צריך לקבוע שבתי הכלא הביטחוניים הם שטח אקס-טריטוריאלי שבו לא חל חוק החסינות”. רק חבר הכנסת אורן חזן, כדרכו, אמר את הדברים כפי שהם: “לצערי מדינת ישראל מכניסה תחת אותה קטגוריה של אסירים ביטחוניים גם יהודים. אם ההצעה הייתה מדברת אך ורק על האסירים הביטחוניים הערבים, שהם בוגדים ואויבים לכל דבר, הייתי הראשון שתומך ומצביע בעד”.

סוף דבר

מנגנון הדיכוי שמשיתה המדינה על האסירים הפלסטינים הוא גורף ואגרסיבי. ברגע שאסיר, שאינו יהודי, מסווג כאסיר אידיאולוגי, הוא נתון למערכת חוקים דרקונית השוללת ממנו בעצם כל קשר עם העולם החיצון פרט למשפחתו הקרובה. חברי הכנסת הפלסטינים הם היוצא מהכלל היחיד, שעד השבוע, בעצם, לא היה נתון לשליטת השב”כ, ועכשיו השיג השב”כ שליטה מלאה.

הניתוק שכופה השב”כ על האסירים הללו, שרבים מהם הם אסירים פוליטים לכל דבר, הוא זה שעומד בבסיס הסיפור הזה, ולא חבר הכנסת ע’טאס שכן או לא העביר טלפונים לאסיר פתח הקשור בעבותות למנגנון הרשות הפלסטינית המופעלת על ידי ישראל ממילא. כל שלב במערכת החוק והצדק הישראלית מוטה נגד אותם מאות ואלפי אסירים ועצירים, שרבים מהם לא היו כלואים לו היו יהודים. זכותם להאבק במערכת הזו, וחובתם להתקומם נגד אפליה בוטה ומכוערת, המסתתרת מאחורי ביטויים מכובסים וצידוקים משפטיים פתלתלים.

המאבק של האסירים בבתי הכלא הוא המשכו הישיר של המאבק הפלסטיני לחופש מחוצה לו. ישראל היהודית עושה כמיטב יכולתה לוודא שחוקי הקרב יהיו מוטים לטובתה, וזה נכון בכלא, עם מערכת חוקים אחת לפלסטינים ואחרת, מקלה יותר, ליהודים, וזה נכון מחוץ לכלא, עם צבא חמוש עד השיניים שנלחם באוכלוסיה אזרחית. עד שלא ישוחררו האסירים הפלסטינים, הקרב הזה ימשך, וימשיך לגבות קורבנות משני הצדדים, אבל עד שזה יקרה, השלב הראשון הוא הכרה של ישראל והעולם באסירים הפלסטינים כאסירים פוליטיים.