דף הבית   על אודות   צרו קשר   לפני האיתחול  
17 בפברואר2017

מדינת ישראל כולאת 16 עיתונאים בעקבות עבודתם, 6 מהם בצו מנהלי ללא משפט

רשויות החוק במדינת ישראל עוצרות, חוקרות, וכולאות עיתונאים כדי להשתיקם ולמנוע מהם לדווח על המתרחש בגדה המערבית ובמזרח ירושלים. ברשימה הזו אנסה להביא את המורכבות של הניסיון לענות על השאלה כמה עיתונאים מוחזקים בכלא בעקבות עבודתם.

על פי מועדון האסיר הפלסטיני, מוחזקים כעת 23 עיתונאים פלסטיניים בבתי הכלא הישראלים. זה המספר הרשמי אליו מתייחסים בפרסומים שונים, אבל המציאות, כהרגלה המרגיז, מורכבת יותר ודורשת התייחסות רצינית יותר מאשר ציטוט עיוור של קומוניקטים.

תחילה עלינו להגדיר: מיהו עיתונאי? האם סטודנט שנה א’ לתקשורת נחשב לעיתונאי? האם בלוגר הוא עיתונאי? צלם שתמונה שפירסם זכתה לתפוצה בתקשורת? לאחר מכן עלינו להבין: האם המעצר קשור לעבודה עיתונאית, או שכל החזקה בכלא של עיתונאי היא פגיעה בחופש העיתונות. לדוגמה, האם עיתונאי שהיה שותף לקנוניה של חטיפת חייל, צריך להיכלל ברשימה? עיתונאי שהואשם בהחזקת נשק, ראוי להיכלל ברשימה? וכן הלאה. כדי לענות על השאלה הזו, אנסה לחלק את הכלואים לכמה קבוצות, שיש ביניהן חפיפה מסוימת.

image alt text

המנהליים

הקבוצה הראשונה היא כזו שלגביה יש טעם מועט לשאול האם מדובר בהפרה של זכויות אדם בסיסיות. עצירים מנהליים הם כאלה שנזרקו לכלא מבלי שניתנה להם אפשרות להגן על עצמם, ויישארו שם עד שהמפקד הצבאי - קרי, אלוף פיקוד מרכז - יחליט אחרת. אלה אסירים פוליטיים לכל עניין, ומכיוון שלא הואשמו בדבר, אפשר להניח (ואין סיבה שלא להניח) שהכליאה השרירותית שלהם נובעת ישירות מעיסוקם העיתונאי.

העציר המנהלי הראשון ברשימה הוא מזכ”ל התאחדות העיתונאים הפלסטינית, עומר נזאל. הוא נעצר במאי 2016 כשהיה בדרכו לכינוס פדרציית העיתונאים בסרייבו, ומאז מוחזק בכלא ללא משפט. השב”כ הטיח בו האשמות לא רשמיות מבולבלות, כגון שהוא חבר בחזית העממית וגם שהוא מנהל ערוץ טלוויזיה של הג’יהאד האיסלמי, אף על פי שבפועל עזב מזמן את הערוץ ואין לו קשר לארגונים הנזכרים. מעצרו המנהלי של נזאל הוארך בנובמבר, והוא צפוי להשתחרר השבוע, אם לא יוארך פעם נוספת.

אחריו מגיע חסן ספדי (בתמונה), עיתונאי בעיתון הלבנוני “א-ספיר” שמשמש גם כמנהל המדיה של ארגון זכויות האדם הפלסטיני “אדאמיר”. ספדי נחקר במשך 40 ימים ברציפות תוך עינויים, על פי משפחתו ופרקליטיו, וכשהחליט בית משפט ישראלי לשחרר אותו, החליט שר הביטחון אביגדור ליברמן לעקוף את החלטת בית המשפט, וחתם על צו ששולח אותו לכלא ללא משפט.

חסן ספדי

עציר מנהלי בולט נוסף הוא מוחמד אלקיק, כתב של ערוץ טלוויזיה סעודי שנעצר בצו מנהלי בעבר, ושבת רעב במשך 94 ימים. לפני כחודש נעצר שוב בצו מנהלי, ולפני כעשרה ימים פתח בשביתת רעב חדשה במחאה על כליאתו ללא משפט. אשתו, פיחאא, שנחקרה גם היא על ידי השב”כ לאחר מעצרו של בעלה, מספרת שהמעצר נבע מחשד שקרי ולא מבוסס לגבי הפעלה של דף פייסבוק בשם “מחמד אלקיק”.

עמם מוחזק גם אוסאמה שאהין, מנהל תחנת הרדיו “שנאבל”, שהוחזק מאז מעצרו בחודש אוגוסט והצו המנהלי נגדו חודש בסוף דצמבר לארבעה חודשים נוספים.

עוד עצורים בצו מנהלי נידאל אבו עכר, שדרן רדיו ומפיק המוחזק ללא משפט מאז אוגוסט; אדיב אטרש, מרצה לתקשורת ועיתונאי שנעצר ביוני; ומוחמד קדומי, חוקר מדיה באוניברסיטת ביר זית.

המסיתים

עיתונאי ישראלי שכתב “אם וכאשר תהיה התנתקות, אני מעדיף אותה ברוטאלית, מכוערת וטראומטית”, ושהורשע בעבר בעבירות ביטחוניות - אינו מפחד להיכנס לכלא, כי ישראל היא מדינה שיש בה חופש עיתונות, ליהודים. עיתונאי פלסטיני, לעומתו, צריך לחשוב פעמיים לפני שהוא משתף פוסט בפייסבוק בו כתוב “בקרוב ברדיו א-סנאבל שיר חדש ללהקת אלאנואר, ‘דורא העצומה’, בשעות הקרובות השיר יושמע”. הראשון מונה לעורך עיתון מכובד, בעוד השני יושב במעצר עד תום ההליכים כבר יותר משבעה חודשים לאחר שהוגש נגדו כתב אישום על “הסתה”.

העיתונאים אחמד דראויש, מוחמד א-סוס, נידאל עמר, חאמד נמורה, ומנתצר נסאר נעצרו כולם באוגוסט בפשיטה של כוחות ישראליים חמושים על תחנת הרדיו “שנאבל” בה עבדו, ומאז הם מוחזקים בכלא. בעקבות עבודתם העיתונאית הם מואשמים בהסתה.

גם העיתונאי סאמר אבו עישה, שעבודתו פורסמה בשורה של כלי תקשורת פלסטינים, נשלח לכלא ונשפט ל-20 חודשי מאסר בפועל בעוון “הסתה”.

סאלח זע’ארי, שנעצר אף הוא לאחרונה, היה מעורב בתיעוד של שוטרים התוקפים פלסטינים, וגם הוא הותקף באלימות רק מפני שהחזיק מצלמה. ההאשמות נגדו עדיין לא ברורות, אך כמו במקרה של סמאח דוויק, שתיעדה אף היא תקיפות של שוטרים, מדובר ככל הנראה ב”הסתה”.

לפני יומיים פשטו כוחות ישראליים חמושים באישון לילה גם על ביתו של העיתונאי האמם חנתש ועצרו אותו, ומקורביו חושדים שגם הוא נלקח כי רכז שב”כ זה או אחר לא אהב את עבודתו העיתונאית.

הסטודנטים

הם לא מחזיקים בתעודת עיתונאי, אך סטודנטים לתקשורת הם מטרה למעצרים של כוחות הביטחון הישראליים. יש הטוענים שזו דרכה של ישראל “לאלף” אותם לצרכיה, ובנראטיב הפלסטיני הם נכללים ברשימות העצורים כעיתונאים לכל דבר. בקבוצה הזו חברים המאם עתילי, סטודנט שנשפט ל-8 חודשי מאסר, ומוחמד קדומי, חוקר תקשורת המוחזק במעצר מנהלי. בעבר עצרו כוחות ישראלים גם את הסטודנטים מוסעב קפישה וחאזם נאסר, ורבים אחרים.

הפעילים

הקבוצה הזו היא הבעייתית מכולן. החברים בה ביצעו, או חשודים שביצעו, שורה של מעשים שבינם לבין עיתונות יש מעט מאוד, וגם הם נכללים ברשימה הפלסטינית של עיתונאים כלואים.

האסיר הוותיק ביותר ברשימה הוא מוסא עיסא, לשעבר מנהל העיתון “סוט אלחאק ואל חוריה”, שהורשע ב-1993 במעורבות בחטיפתו ובהריגתו של שוטר מג”ב נסים טולדנו. עיסא הוחזק בבידוד במשך כעשר שנים, ולמרות התקופה הארוכה שעברה מאז מעצרו, שב”ס עדיין מפחד ממנו ומהתפקיד שהוא עשוי למלא בהנהגת האסירים בכלא.

אחריו מגיע הסטודנט לתקשורת אחמד אלדיפי, שהורשע ב-2009 בירי לעבר רכב של מתנחלים.

העיתונאי סאלח עואד נשפט ב-2011 לשבע שנות מאסר בעקבות מעורבותו בטבח ביישוב איתמר, וכך גם בסאח אלסאיח, עורך העיתון “פלסטין” וכתב ב”אל קודס”, שעצור מאז אוקטובר 2015 בחשד שסייע במימון אותו טבח. אלסאיח חולה בלוקמיה, ולאחרונה הושתל בו קוצב לב אחרי הידרדרות במצב בריאותו בכלא הישראלי.

וליד עלי, מנהל העיתון “פלסטין”, שפוט ל-47 חודשים מאז 2013 בעוון חשד לחברות בחמאס. בעבר נכלא בצו מנהלי, ובמצטבר הוחזק מעל 15 שנה בכלא הישראלי.

16 עיתונאים כלואים בגלל שהם עיתונאים, 6 בצו מנהלי ללא משפט

אם נוריד מהרשימה הפלסטינית את אלה שאינם כלואים בגלל עבודתם העיתונאית ואת אלה שהסיווג שלהם כעיתונאים אינו מוחלט, המספר שנגיע אליו הוא 16. מדינת ישראל מחזיקה בכלא שישה עשר עיתונאים מפני שהם עיתונאים, שישה מתוכם בצו מנהלי ללא משפט.

ואלה שמות: סאמר אבו עישה, חסן ספדי, סאלח זע’ארי, מוחמד עסידה, עומר נזאל, אדיב אטרש, אוסאמה שאהין, אחמד דראויש, מוחמד א-סוס, נידאל עמר, חאמד נמורה, מנתצר נסאר, מוחמד אלקיק, וליד עלי, נידאל אבו עכר, והמאם חנתש.

חופש העיתונות

רבות נכתב על חופש העיתונות בישראל. הדו”ח המפורסם של “פרידום-האוס”, הסוקר את חופש העיתונות בכ-150 מדינות ברחבי העולם העניק לישראל את הציון 68 מתוך 100, ומנה שורה של נימוקים, כגון המימון וההטייה של “ישראל היום”, חוסר פיקוח על תוכן שיווקי, והריכוזיות שלקח לעצמו שר התקשורת וראש הממשלה - כולן סיבות טובות בפני עצמן, אבל עדיין מחריגות את השליטה הישראלית בשטחי הגדה המערבית הכבושים.

מעצרים של עיתונאים בגלל עבודתם וכליאתם ללא משפט אינם סממן של דמוקרטיה מלבלבת. אך מה שמדכא באמת בסיפור הזה הוא שתיקת עמיתיהם הישראליים, שבשתיקתם מעודדים ומאפשרים למשטר להמשיך ולפגוע בחבריהם, ובחופש העיתונות בכלל. אמונת העיתונאים הישראליים שהמעצרים האלה יישארו בתחומי המשטר הצבאי בלבד היא אמונה נאיבית ומטופשת, אך לאחר שנים של שתיקה, כשיגיעו לעצור גם אותם - זה כבר יהיה מאוחר מדי.