דף הבית   על אודות   צרו קשר   לפני האיתחול  
17 באפריל2017

רבדים בשביתת הרעב ההמונית של ברגותי

מעל אלף אסירים ועצירים פלסטינים שובתים רעב בבתי הכלא הישראלים במחאה על תנאי הכליאה שלהם, ועל פרקטיקת המעצרים המנהליים. מאחורי הקלעים, רובצים גם אינטרסים אחרים

אתמול החזירו כמה מאות אסירים פלסטינים את ארוחות הערב שלהם בלי לאכול אותן. זו לא היתה הפתעה כי התוכניות שהובילו לאקט הזה החל להתרקם כבר במהלך השביתות הקודמות, וקיבלו צורה ותאריך לפני למעלה מחצי שנה. מאז עסקו עשרות אנשים בכלא ומחוצה לו בלוגיסטיקה של ארגון המאבק, השגת תמיכה מהסיעות והארגונים השונים, וניסוח הדרישות לסיום השביתה.

השביתה, המובלת על ידי אסיר העולם מרוואן ברגותי, מקיפה כרגע בין 1,100 ל-1,500 אסירים, ואחרים צפויים להצטרף אליה בימים הקרובים. זו אחת השביתות הגדולות, אם לא הגדולה שבהן, היסטוריה של המאבק הפלסטיני בכלא הישראלי. יחד עם ברגותי שובתים בעיקר אסירי פתח, אבל , הצטרפו אליו גם אסירים מתנועות אחרות כמו הג’יהאד האיסלמי, והחזית הדמוקרטית, בעוד תנועות אחרות נתנו לחבריהן יד חופשית לבחור אם הם מעוניינים להצטרף. כך שובתים כמה אסירי חמאס והחזית העממית, למרות שתנועותיהן לא הצטרפו באופן רשמי.

ברשימה הזו אביא שלושה רבדים לשביתה הזו, שיסייעו לתת קצת רקע למה באמת קרה, קורה, ואולי גם יקרה בעתיד הנראה לעין במאבק לחירות של האסירים הפלסטינים בבתי הכלא של ישראל.

freedom

רובד ראשון: החיים עצמם

מאז שנת 2006, אז לקחו לוחמי חמאס חייל ישראלי כשבוי, נשללו מהאסירים הפלסטינים זכויות רבות ותנאי המחייה שלהם הורעו משמעותית. למרות שהממשלה הישראלית לא רואה בלוחמי החירות הפלסטינים כצבא, ומכאן לא רואה באסירים הפלסטינים כשבויי מלחמה, שב”ס ושב”כ מתחו הקבלה ישירה בין תנאי השבי של חייל ישראלי לתנאי השבי של הלוחמים הפלסטינים.

חלק מהתנאים הוחזרו לאסירים לאט לאט, ואז עם פעולת הגרילה שהסתיימה בהריגתם של שלושה צעירים ישראלים בשנת 2011, הורעו התנאים בשנית. ביקורי המשפחות נאסרו, ואז הוגבלו משמעותית, הופסקו הלימודים האקדמים, הוטלו הגבלות על כמות וסוגי המזון המותר לאסירים, ועוד ועוד. מדי פעם ניתנו הקלות, ואז שוב נשללות, ובגדול המצב גרוע יותר מאיך שהיה לפני כעשור.

הדרישה הראשונה של האסירים, אם כן, היא שיפור תנאי המחייה. הם דורשים גישה לטלפון, כמו שיש לכל אסיר שאינו מוגדר “ביטחוני”, הקלות בביקורים (שוב, כמו לאסירים אחרים), שיפור הטיפול הרפואי הירוד שניתן על ידי שב”ס, התקנת מזגנים באגפים, ערוצי לווין, הכנסה של ספרים ועיתונים, שיפור המזון, ועוד כמה דברים שנשללו מהם ומעולם לא הוחזרו.

בנוסף, דורשים השובתים יחס אנושי מצד הסוהרים המובילים אותם ברכבים משוריינים לבתי המשפט ולבתי חולים, העברות הנמשכות שעות רבות בהן נמנעים מהם מזון, שתיה, וגישה לשירותים. השובתים גם מוחים על פרקטיקת הבידוד, החביבה כל כך על פקידי שב”ס ושב”כ כאמצעי לחץ על אסירים, ודורשים להפסיק אותה או לצמצם אותה משמעותית.

אין עוררין שתנאי הכליאה של האסירים הפלסטינים אינם טובים. וועדות של שב”ס, הסנגוריה הציבורית, וארגונים אחרים נתנו שלל דוגמאות לתנאי המחייה הקשים, ולעיתים גם לא אנושיים, מהם סובלים האסירים הפלסטינים. מדיניות האפרטהייד הישראלית הקובעת את תנאי הכליאה לפי הדת והלאום של האסיר היא מערכת פסולה. אין באמת הגדרה בחוק ל”אסיר ביטחוני”. זו המצאה של שב”ס המשמשת ככלי המאפשר אפלייה מובנית כלפי אוכלוסיה חלשה ממילא. הדרישה הפלסטינית להשוות את תנאי הכליאה של האסירים לאלה של חבריהם היהודים היא לגיטימית מאוד ויש לעמוד לצידם במאבקם.

רובד שני: השיטה

דרישה נוספת של האסירים היא ביטול פרקטיקת המעצרים המנהליים, המאפשרים בעצם לפקידים ישראלים לשלוח מאות בני אדם לכלא בלי משפט ומבלי שניתנת להם הזכות הבסיסית להגן על עצמם. נכון ללפני שבועיים, מספר העצירים המנהליים עומד על 493, ולמרות שמדובר בירידה של כ-30% מהתקופה המקבילה בשנה שעברה עדיין מאות בני אדם מוחזקים בכלא כאסירים פוליטים. גם הדרישה הזו היא דרישה ראויה, וגם כאן עלינו לעמוד לצד המוחים.

וכאן אנחנו מגיעים לבעיה הראשונה, שהועלתה על ידי הנהגת החזית העממית בזמן המו”מ לפתיחת השביתה, ושהשאירה אותם מחוצה לה בסופו של דבר. אנשי החזית לא רצו לעצור כאן. הם רצו לנצל את המאמץ האדיר הזה להשגת הישגים משמעותיים יותר מעוד ערוץ לוויין ואקסטרה שניצל בימי שלישי. אנשי החזית ביקשו להציב תנאים נוספים, או לפחות למנף את ההזדמנות לקדם מהלך של אחדות פלסטינית. עמדתם נדחתה, יש אומרים שממניעי אגו, יש אומרים שממניעים פוליטים, ולכן הישגי השביתה, אם יהיו כאלה, מוגבלים מראש.

למרות זאת, כל הארגונים, כולל החזית העממית, הביעו תמיכה בשובתים ובדרישותיהם, ונתנו חופש בחירה לחבריהן להחליט אם להצטרף לשביתה או רק להביע סולידריות. זה אולי נשמע מעט, אבל בהתחשב במאבק הפוליטי בין הארגונים זה די הרבה.

marwan

רובד שלישי: הירושה

למרות שמי שעומד מאחורי השביתה הוא חבר פרלמנט מטעם פתח, הנהגת הארגון לא הפכה את השביתה למאבק רשמי. הם כן תומכים, כלפי חוץ לפחות, בשביתה, וכן יש עצרות מוגבלות (בינתיים) ברחבי הגדה ורצועת עזה, אבל ברור לכל המעורבים שזו השביתה של ברגותי. משרד האסירים הפלסטיני וארגוני האסירים העצמאיים מעורבים בארגון המחאות בתוך ומחוץ לחומות הכלא, אבל נכון לעכשיו לא מושקע מאמץ גדול מדי מצידם, והתמיכה שהם הצליחו לגייס נותרה מוגבלת.

ברגותי סימן את עצמו כמחליף לעבאס, שכבר שבע שנים נמצא על סף פרישה, אך מידת ההשפעה שלו מוגבלת, ויש האומרים בבדיחות הדעת שהוא מוכר יותר לציבור הישראלי מאשר לציבור הפלסטיני. האסטרטגיה הישראלית של “כיסוח הדשא”, הורדת הראש של כל מי שעולה לאיים על עבאס, שליט הבובות הפלסטיני, הובילה לכך שיש מעט מאוד מנהיגים היכולים להחשב ראויים להחליף אותו בהנהגה. ברגותי, שהורחק מהזירה, רואה את עצמו ככזה.

אין ספק שהשביתה הזו, עם כל לגיטימיות הדרישות שהיא מציבה, נועדה בין השאר למצב את ברגותי כמנהיג המאבק. אין בדברים האלה כדי להקטין את הסולידריות עם השובתים, אבל זה משהו שיש להכיר בו.

אנטומיה של שביתה

צעדי הנגד של שב”ס התחילו כבר לפני מספר שבועות, עם העברה של אסירים מרכזיים לבידוד ולבתי כלא אחרים. הבוקר כבר החלו הסוהרים הישראלים לנקוט באמצעי ענישה כלפי השובתים, אמצעים שיוחרפו ככל שתימשך. בשביתה ההמונית הקודמת לקחו אסירים רבים תוספי מזון, שתיאורטית יכולים לקיים אותם בחיים במשך שנים, וחלק מהאסירים נתפסו כשהם מחרישים מזון לצהלות קציני המודיעין של שב”ס.

בחמשת השבועות הקרובים, בהנחה שהשביתה תימשך עד אז, אנחנו צפויים לראות כמה עצרות תמיכה, לקבל דיווחים ספורדיים על אסיר שהתמוטט ונלקח למרפאה, על יחס קשה לשובתים, וכיוצא באלה. בשבועות האלה, השובתים, בהנחה שהם בריאים, לא נתונים בסכנת חיים.

דיונים שהיו בשב”ס בעקבות שביתת הרעב ההמונית הקודמת מרמזים שהפעם מכינים שם משהו אחר. על פי הנהלים אחרי 35 ימים יש להעביר את השובתים לבית חולים אזרחי, אבל כשמדובר במאות שובתים, זו לא באמת אופציה. ככל הנראה שב”ס צפוי להשמיש אגף שיאכלס את השובתים במעין מרפאת שדה, ויתכן שאף ימנף את המצב הקיצוני להשתמש בכלי ההזנה בכפייה שקיבל מהמחוקק הישראלי לפני כשנתיים.

בניגוד לשביתות הרעב הקטנות, לאף אחד אין אשלייה שהשובתים מוכנים להקריב את חייהם ולרעוב למוות כדי לקבל הקלות בתנאי המאסר. גם השובתים מכירים בכך, וגם סוהריהם הישראלים. מה שצפוי לקרות זו מלחמת יחסי ציבור, שישראל נמצאת בה מראש במצב נחות. אנחנו צפויים לקבל המון דיסאינפורמציה, משני הצדדים, וצריך להיות בקי ברזי השביתות כדי להפריד את המוץ מהתבן.

התוצאות ידועות מראש

נכון ללפני כשבועיים, 6159 אסירים ועצירים פלסטינים מוחזקים בבתי הכלא הישראלים, חלקם בתנאים מחפירים, 493 מהם בצו מנהלי לכליאה ללא משפט. אי אפשר לנתק את המאבק של האסירים מהמאבק הפלסטיני לחירות, וכשכך הדבר, יש להביע סולידריות מלאה עם השובתים, למרות הפוליטיקה והציניות המעורבת מצד כמעט כל המעורבים.

האפלייה בתנאי הכליאה היא פסולה, ולמרות שבג”צ, מגן החוק והצדק, קבע שזו אפלייה מותרת, היא אינה לגיטימית. או שהמדינה מכירה בהם כלוחמים, ואז עליה לתת להם את התנאים הנדרשים על פי אמנות בינלאומיות שונות, או שהיא רואה בהם אסירים פליליים, ואז עליה לתת להם את הנתאים שמקבלים שאר האסירים במדינה. הניסיון להחזיק את המקל בשני קצותיו הוא פרקטיקה ישראלית נפוצה: יש את הסכמי אוסלו, אבל על ישראל לא חלה חובה לכבד אותם. אין כיבוש, אבל יש משטר צבאי. יש אפלייה מובנית, אבל אין אפרטהייד.

טוב יעשה שב”ס אם ימצא דרך לתת לשובתים את ההקלות אותן הם מבקשים, אפילו אם מהזווית המפוכחת האומרת שבקרב הזה, של יחסי הציבור, הם יפסידו. אך מכיוון שאסטרטגיה מעולם לא היתה הצד החזק של הארגונים הישראלים, אנחנו צפויים, ככל הנראה, להיות עדים למאבק שתוצאותיו ידועות מראש. השובתים יודיעו על ניצחון כך או כך, כמו שכל שביתת רעב עד היום הסתיימה בניצחון פלסטיני, גם כשהשובת לא קיבל דבר בתמורה להפסקת שביתתו.

אי אפשר להתייחס לשביתה הזו במנותק מהתמונה הגדולה יותר של מאבקי הכח בפתח וברשות, אך אסור לסיים שם. מצוקת האסירים היא מצוקה אמיתית, וככזו היא דורשת סולידריות מכולנו. תנאי הכליאה של האסירים הפלסטינים הם באמת לא ראויים, והצווים המנהליים לכליאה ללא משפט הנמצאים בשימוש נגד מאות רבות של עצירים הם פרקטיקה פסולה שיש לשים לה סוף. אם זה המאבק שבחרו האסירים הפלסטינים לנהל כעת, אנחנו צריכים לעמוד לצידם, ולעזאזל הפוליטיקה.