דף הבית   על אודות   צרו קשר   לפני האיתחול  
1 במאי2017

פוסט ישראליות

המון מוות יש בימים האלה, הגיע הזמן לעשות מקום גם לחיים

המון מוות יש בימים האלה. מוות שמצופף שורות, שמותח קו ברור, לכאורה, בינינו לבינם, בין הרעים לבין הטובים. אלה ימים שנועדו לשכנע אותנו שאנחנו צודקים, שדם מתינו הספוג באדמה הזו הופך אותה לשלנו, לחלק פיזי מאיתנו. בלוט אונד בודן, דם ואדמה.

זה מה שמלמדים ילדים בגן, וזה מה שמחדירים בהם בכח, בברוטליות, בבית הספר. אומרים לנו לגדל ילדים כדי שיהפכו לחיילים, שמי שלא רוצה להיות חייל הוא לא “משלנו”. מי שלא מוכן לשפוך דם הוא לא בן אדם, ומי שלא מוכן שדמו ישפך הוא בוגד, עלוקה.

אנחנו חיים בעיוות הזה, בו מוות נחשב יותר מהחיים. התרגלנו כל כך שמוות הוא שאיפה נעלה, שהקרבת החיים לטובת המדינה היא פסגת המימוש הישראלי, עד שאף אחד, כמעט, לא עוצר ושואל את עצמו: באמת? האם מהות החיים היא המוות? האם תמצית הקיום הישראלי הוא לשפוך דם?

הישראליות המודרנית היא תרבות של מוות. המוות הזה נוכח בכל מקום, מקודש מחד, כאשר מדובר במוות של ישראלי-יהודי, ומוזל מאידך, כאשר מדובר במוות של פלסטיני. הדיכוטומיה הזו לא מאפשרת שום מקום לחיים. כל שנותר לו מקום הוא המוות.

המון מוות יש בימים האלה. מוות שהופך אותנו לצודקים, מוות שנועד להצדיק עוד מוות. מעגל שלא יפסק עד שלא ישארו יותר חיים.

זו תרבות מקולקלת, רקובה, מעוותת. זו מהות הישראליות המודרנית, זו שלא משאירה מקום לשום דבר שאינו יהודי-ציוני-ספוג בדם. זו התרבות שצריך לפרק כדי לבנות אחת אחרת במקומה. כזו שרואה את החיים במרכז, ואת הדם הנשפך כדבר ארור, לא קדוש. כזו שתנתק את הדת והלאום מהחיים של אלה שלא חפצים בהם, ותאפשר לנו ולילדינו לחיות בלי לשרת, לחיות בלי להרוג, לחיות בלי למות.

המון מוות יש בימים האלה. הגיע הזמן לפנות מקום לחיים.