דף הבית   על אודות   צרו קשר   לפני האיתחול  
20 במאי2017

כשגם אסירים יהודים שבתו רעב במחאה על כליאתם

היום ה-34 לשביתת הרעב של האסירים הפלסטינים הוא זמן טוב להיזכר בתקופה בה יהודים היו אלה ששבתו, ואיך התייחסו בחברה היהודית לגבורת האסירים ולמאבקם

היום, כשארגוני השחרור הפלסטינים מבקשים להקים מדינת לאום פלסטינית, כדאי להיזכר בתקופה שלפני הקמת מדינת ישראל בשנת 48’, כשארגוני השחרור היהודים חתרו תחת השלטון הבריטי, והאירים היו חלק בלתי נפרד מהמאבק להקמת מדינת לאום יהודית. עשרות שביתות רעב היו אז. אם במחאה על המעצרים המנהליים, או על תנאי הכליאה, או מסיבות אחרות. ברשימה הזו אביא כמה מהן, שיזכירו לנו מה שאמרו חברי תנועת חירות: “הקרבן הראשון הוא הזולת, אחר כך יבוא גם תורכם אתם”

בחודש יוני של שנת 1920 פרסם עיתון “הצפירה” על כך שזאב ז’בוטינסקי, מאבות המפלגה השולטת בממשלה הנוכחית, פצח בשביתת רעב במחאה על אי-שחרורו מהכלא

image alt text

במרץ 1934 שבתו רעב אסירים יהודים בכלא בירושלים במחאה על כך שהמשטרה דרשה מהם לעבוד

clip

עצורי האצ”ל והלח”י פתחו מפעם לפעם בשביתות רעב, ובמכתבים רבים זועק תיסכולם מאי-שחרורם על ידי חבריהם שמחוץ לכלא, ש”הפקירו” אותם, לדבריהם. ב-1938 הודיעו עשרות אסירים שהוחזקו בכלא מזרע שליד עכו לנציב הבריטי על כוונתם לפתוח בשביתת רעב, כאמצעי היחיד שנשאר על מנת להביע מחאה.

clip

בחודש יולי של שנת 1935, פתחו קבוצה של אסירים קומוניסטים בשביתת רעב במחאה על זכויות ותנאים שנלקחו מהם. באסיפת תמיכה בשובתים שנערכה בקולנוע “מוגרבי” נעצרו כמה מהדוברים על “פרסום מילים בכוונה לקומם מרד, שהוא בניגוד לסעיף 9(ב) לחוק העונשין”. אגודת הסופרים הארצישראלית, במפגן סולידריות נדיר עם אסירים, שלחה טלגרמה לנציב העליון בבקשה להחזיר את הזכויות שנשללו מהשובתים, וכינסו אסיפה “להתייעצות של עובדי רוח מכל המקצועות כדי לדון על יתר הצעדים להגברת הפעולה בהגנה על זכויות האסירים הפוליטים”. חלק מחברי האסיפה מחו על הסולידריות וטענו שהאסיפה לא מייצגת אותם בקריאה זו, וכי הקומוניסטים הם אויבים, אך עמוד השדרה המוסרי של מנהיגי הארגון היה חזק יותר מהפופוליזם והרפיסות של חלק מהחברים שפחדו לנקוט עמדה.

clip

הנציב העליון ביקש משני עורכי דין יהודים בשם כהן ושטיין להיכנס ולהיפגש עם האסירים השובתים, ואלה עשו כן ו”יעצו לכל הנוגעים בדבר לחדול משביתת הרעב”. על פי פרוטוקול של “ממשלת פלסטין” מה-4 לאוגוסט 1935, האסירים קיבלו את בקשת עורכי הדין, וחזרו לאכול.

11 שנים מאוחר יותר, ב-1 בספטמבר 1946 פתח ד”ר וולפגנג פון וייזל, מנהיג רוויזיוניסטי בולט בשביתת רעב במחאה על מעצרו ומעצר חבריו במחנה המעצר בלטרון, שלטענתו נעשה באופן לא צודק תחת צו מנהלי וללא האשמה. וייזל נעצר במבצע מעצרים נרחב אשר נודע בשם “השבת השחורה”, שהגיעה אחרי שורה של פעולות “התנגדות” ששיאן היה “ליל הגשרים” בו פוצצו המחתרות היהודיות עשרה גשרים ברחבי פלשתינה. וייזל נכלא במחנה המעצר בלטרון יחד עם מנהיגים יהודים אחרים, בהם שרתוק, רמז, ואחרים, ולאחר שלא הצליח לשכנע אותם להצטרף אליו, שלח מכתב לנציב העליון בו הוא מוחה על פרקטיקת המעצרים המנהליים, ומכריז על שיבתת רעב של 28 ימים, במהלכה “יתנגד בכל האמצעים העומדים לרשותו” לכל ניסיון של הזנה בכפיה.

בעיתון “המשקיף” התפרסמו טורי תמיכה נלהבים בשובת האמיץ ובדרישתו הצודקת להפסיק את הפרקטיקה של מעצרים כאלה: “מתוך ברכת עידוד לד”ר וייזל חייב הישוב להתעורר לפעולה נמרצת נגד העוול האיום של החזקת יהודים במולדת ללא האשמה, ללא דין, ללא משפט. שביתת ד”ר וייזל עניין כולנו הוא” … “אם היה פעם עוול זועק לשמיים על החזקת אנשים ללא האשמה, ללא הצדקה - הרי אין לך עוול גדול מזה. בין העצורים נמצאים גם ילדים וילדות בני 15-16”

clip

ביום העשירי לשביתת הרעב פנה יצחק בן צבי, אז נשיא הוועד הלאומי, לנציב העליון בפלשתינה, בתחינה לשחרר את הד”ר השובת, וכעבור ארבעה ימים נשבר הנציב והורה לשחרר את הד”ר השובת. וייזל, לעומת זאת, החליט לא להפסיק את שביתתו עד לתום 28 הימים להם התחייב, וכך עשה.

חודשיים קודם לכן, בראשית יולי 1946, הכריז הרב י.ל. פישמן, שהיה כלוא בלטרון יחד עם וייזל, על שביתת רעב במחאה על מעצרו ועל תנאי המעצר הקשים, לדבריו.

clip

כמה חודשים מאוחר יותר, באוקטובר של אותה שנה, פתחו גם עצירי מחנה רפיח בשביתת רעב במחאה על מעצרם ללא משפט וללא האשמה

clip

א. נוסבוים, שנעצר ע”י הבריטים לאחר חיפוש במשרדי הסתדרות העובדים הלאומית, פתח בשביתת רעב בסוף אוגוסט 1947. על פי חוקי הכליאה דאז, אחרי חמישה ימי שביתה היה צריך להעביר את השובתים לבית חולים

clip

בחודש דצמבר של שנת 1947 שבתו אסירים יהודים ב”קישלה” במחאה על סירוב השלטונות הבריטים להעבירם בית כלא. לדבריהם, הם לא רצו להיכלא יחד עם ערבים.

clip

גם אחרי קום המדינה, תחת שלטון יהודי, לא פסקו שביתות הרעב. בנובמבר 1948 פתחו בשביתת רעב שני עצורי ארגון הלח”י, משה סבוראי ואריה גרנייביץ’, שנעצרו לאחר ההתנקשות ברוזן השוודי ברנדוט במחאה על כך שלילת זכויות ואי-קיום הבטחות מצד שלטונות הכלא.

clip

בעקבות מעצר חמשת “עצורי בית שאן” בעקבות פרשת אלטלנה, הם הכריזו על שביתת רעב במחאה על מעצרם המנהלי ללא משפט, לאחר ש”הוכנסו ללא כל צל של בושת פנים לתחום חיינו החוקים הנאצו-בריטים הטמאים לשעת חירום”. שביתת הרעב, נכתב בכרזה שהדפיסה תנועת “חירות” שבניה מרכיבים היום את ממשלת ישראל, “זה הנשק האחרון והמסוכן שבידי העצור”.

clip


היום הוא היום ה-34 לשביתת הרעב של האסירים הפלסטינים, ומשום מה עדיין יש דיבורים על “חוסר הלגיטימיות” שלה. גלגל ההיסטוריה, מטבעו, עדיין מסתובב, ומי שהיה פעם מדוכא הפך למדכא, כאילו ביכולתו לעצור את הגלגל מלהתהפך עליו שוב.