דף הבית   על אודות   צרו קשר   לפני האיתחול  
5 ביוני2017

תפקיד האסירים במאבק הלאומי

דברים שנשאתי בערב "מחברות מהכלא" שנערך אמש בתאטרון יפו

הערב הזה מוקדש למכתבים שנכתבו על ידי אסירים בבתי כלא, ואפתח בשורה קצרה מתוך מכתב כזה, דומה מאוד לשאר המכתבים שיוקראו כאן, אבל גם שונה. ב-1944, מתא הנדונים למוות בכלא עכו, כתב איש הלח”י מתתיהו שמואלביץ’, לימים מנכ”ל משרד ראש הממשלה של מנחם בגין: “השם במרומים יודע, כי כל מה שעשיתי, לא למעני עשיתי, כי אם כדי לקדם את שם ישראל … אני מוכן לקדש את השם בכל נפשי ובכל לבבי, אפילו כשייטלו את נפשי ממני לא אכוף לפני משפט הגויים, לא אבקש רחמים, כי לחרפה היא”.

שלושים וחמש שנה אחר כך, בבית הכלא בו ימצא את מותו כמה חודשים מאוחר יותר, כתב לוחם החופש האירי בובי סנדס: “אני אסיר פוליטי. אני אסיר פוליטי כי אני קורבן של המלחמה הנצחית המתנהלת בין העם האירי המדוכא, לבין המשטר הזר, המדכא, הבלתי רצוי, המסרב לסגת מאדמתנו. אני מאמין בזכות של העם האירי לעצמאות, ובזכות של כל בן או בת לעם האירי להגן על עצמם במהפכה מזוינת. בגלל זה אני כלוא, עירום, ומעונה”.

החירות, החופש מדיכוי, לא ניתנים על מגש של כסף. מדכא לא יוותר על הכח שלו כי מבקשים ממנו יפה. לוחמי החירות שנלחמים לשחרור מעול הכובש מקריבים את חירותם כדי שיום אחד יהיו בני עמם חופשיים. הם אלה שמשלמים את המחיר, והם אלה שיום אחד יקצרו את התהילה השמורה לגיבורי השחרור.

Stand with the prisoners

נלסון מנדלה היה 27 שנה בכלא, מהטמה גנדי 13, ג’וואהרלל נהרו, ראש ממשלת הודו הראשון, 9, אנג סאן סו קי, זוכת פרס נובל לשלום, עברה 15 שנים בכלא ובמעצר בית, בנזיר בוטו היתה אסירה פוליטית במשך 4 שנים. וצלאב האוול, הנשיא הראשון של הרפובליקה הצ’כית, נכלא גם הוא לשנים על פעילותו הפוליטית. אנטוניו גראמשי, אקטיביסט איטלקי, נכלא למשך 8 שנים בבית הכלא בתקופת מוסוליני, והרשימה עוד ארוכה.

אי אפשר לנתק את האסירים מהמאבק לשחרור, הם חלק בלתי נפרד ממנו. הם המנהיגים שהורחקו מהמגרש על ידי המדכא. התעלמות מהם, או ביטולם בטענות של “פושעים” או “טרוריסטים” היא טעות שכל משטר אלים עושה, וזו טעות שהוא גם בדרך כלל משלם עליה. כליאתם, פעמים רבות, היא ניסיון של הכובש להכתיב לעם הנכבש מי יהיו מנהיגיו.

ההשחרה של האסירים על ידי השלטון, סימונם כקרימינלים ולא כלוחמי חופש, גם זה מהלך רגיל של המשטר המדכא. על שובת הרעב האירי בובי סנדס כתב עיתון ה”סאן” הבריטי, תוך שהוא מתעל את רוח התעמולה הממשלתית, כי הוא “פושע פשוט אשר מקבל יחס טוב בהרבה ממה שמגיע לו”. העיתונות הבריטית התייחסה לאסירים הפוליטיים האירים שובתי הרעב כ”טרוריסטים מאגף H”; נלסון מנדלה נחשב לפעיל טרור ואף נכלל ברשימות הטרור האמריקאיות עד 2008; גנדי כונה “טרוריסט” על ידי בטאון הפרלמנט הבריטי; ועוד.

אחרי השחרור, לעומת זאת, הקערה מתהפכת, ומי שהיו פושעים נהפכים לגיבורים.

עד היום משלמת מדינת ישראל מיליונים רבים של שקלים בשנה בקצבאות, בגמלאות, במענקים, ובשלל תשלומים אחרים לאסירים לשעבר מהמחתרות היהודיות. אלה גיבורי האתוס הציוני, שהקריבו את חירותם אז, לפני מלחמת 48’. בנוסף, מוזרמים מאות אלפי שקלים נוספים בכל שנה להנצחת פועלם של לוחמי המחתרות ההן. תלמידים לומדים עליהן ונשלחים מטעם משרד החינוך לבקר במוזיאונים המנציחים את הקרבתם. זה היחס לאסירים ההם, היהודים. וזו התמיכה הפלסטינית ששוללת מדינת ישראל מהאסירים הפלסטינים, התמיכה מעמם שלהם, בטענה כי מדובר ב”הסתה” או ב”מימון טרור”.

הגיבורים של עם אחד הם הנבלים של העם האחר.

דבר נוסף שנשכח, לפעמים, מהשיח סביב האסירים, הוא שמדובר בסופו של דבר בבני אדם. בני אדם עם רצונות, תקוות, אהבות, שנאות, דחפים, וחלומות. חלק מהמחיר של להיות גיבור, או נבל, תלוי בעיני מי, הוא להיות, בעיניהם, מעל הדברים האלה. כאילו סֵמֶל לא צריך לחבק את אימו. סֵמֶל לא מתגעגע, לא עורג למגע, לחום אנושי.

המכתבים שיוקראו כאן הערב הם עוד חוליה בשרשרת היסטורית של לוחמי חופש הפועלים לשחרור מעול דיכוי וכיבוש. אומרים לנו שאסור לעמוד לצדם, ואני אומר ההפך: אנחנו חייבים לעשות את זה. עלינו לקרוא לשחרור כל האסירים הפוליטיים מבתי הכלא של מדינת ישראל. אנחנו חייבים לקרוא לסולידריות עמם ועם משפחותיהם. אנחנו חייבים לעמוד לצדם של אלה שחירותם נלקחה מהם, של אלה שהקריבו אותה על מזבח המאבק לחירות.

תפקידו של הכלא הוא לשבור את האדם, אבל את רוח החופש אף אחד לא יצליח לכלוא. המשטרים המדכאים רומסים ככל יכולתם, אבל החירות חזקה מהם. כך היה בעבר, וכך יהיה גם כאן.