דף הבית   על אודות   צרו קשר  
4 ביולי2017

מכתב פתוח למשתפי פעולה

סיפרו לכם שאתם עובדים למען המדינה, אמרו לכם שבשביל לעשות טוב חייבים לעשות גם רע. הבטיחו לכם שתהיו מוגנים, שאיש לעולם לא ידע מה עשיתם, ולמי. המכתב הזה מיועד לכם. קראו אותו.

משתפי פעולה יקרים.

כן, אתם, אתם יודעים מי אתם. עמוק בפנים אתם יודעים שמה שאתם עושים הוא לא נכון. אתם מובילים למוות ולהרס של אלפי חיים של בני אדם, של אלפי משפחות. אילפו אתכם להדחיק את זה, להצדיק את הפשעים להם אתם שותפים כדי שתוכלו להמשיך לישון בלילה. אמרו לכם שאתם מצילים את המדינה, שאתם החומה האחרונה לפני שהברברים ישרפו אותנו עד ליסוד, ואתם האמנתם. חלקכם אולי מאמינים בזה עדיין.

כמוכם היו מאות אלפים ששכנעו את עצמם שהם פועלים למען המולדת. הם האזינו לחברים, למכרים, לבני משפחה, ולזרים, תעדו כל סטייה מהנורמה. זיהו כל חולשה שאפשר לנצל, לסחוט, ללחוץ. כל המידע הזה נאסף בתיקים שנשלפו כשהיה צריך להשתמש בהם, יחד עם שמות המלשינים, הטכנאים, החוקרים, והמענים. השמות האלה, שהובטח להם שישארו אנונימיים לנצח, נחשפו, ואיתם הקלון והבושה. התיקים האלה גם חשפו שפעמים רבות, רבות מאוד, מושא החקירה והעינויים היה חף מפשע. כולם ידעו את זה, ועדיין - המשיכו להחריב לו את החיים.

גילברט פוריאן היה עיתונאי. הוא כתב, בין השאר, על תרבות הפאנק בצד המזרחי של ברלין בשנות השמונים, דבר שגרם לשטאזי, המשטרה החשאית של מזרח גרמניה, לגלות בו עניין. הוא היה נתון למעקב במשך מספר חודשים, ואז נלקח לחקירה. הוא הוחזק במעצר במשך חודשים ארוכים, שיקרו לו שמשפחתו, אשתו ושני ילדיו הקטנים, נהרגו בתאונה, ואחרי כמה ימים בתא קטנטן הוא נשבר. סיפר הכל. אחרים החזיקו מעמד יותר זמן, ואז סגרו אותם חוקריהם בחדר מרופד, ללא שירותים או חלונות, במשך שלושה חודשים ברציפות. הטראומה של הכליאה, הצורך להתעסק בצרכים שלהם בלא אפשרות לפנותם, גרם לרגרסיה לגיל צעיר מאוד, ורבים מהם נתקעו בשלב הזה. רוב החקירות לא היו פיזיות, כמו אצל הרוסים למשל. הרוב פסיכולוגי, להכניס את הנחקר להלם, ואז לשבור. זה לא מקרה יחיד, זו השיטה. וזו השיטה שאימצו גם החברים שלכם כאן, בארץ.

poster

מה שעושים החברים שלכם, הקולגות, בגדה המערבית, לא שונה ממה שעשתה כל משטרה חשאית הפועלת ללא פיקוח ועם תחושת אומניפוטנטיות מתובלת בגזענות ועליונות. המידע שאתם אוספים משמש אותם לסחוט, ללחוץ, ולהרוס את חייהם של אלפים. אתם חלק מזה. כל לילה פושטים כוחות חמושים על בתיהם של תושבים פלסטינים ולוקחים בכח עשרות מהם, לפעמים אלה ילדים בני 13, לפעמים נכים, קשישים. פעמים רבות החיילים ישברו משהו, יהפכו את הבית, ישפכו את השמן על הרצפה ועליו את האורז, כך שאי אפשר יהיה להשתמש בהם יותר. הם יעמידו את המשפחה ליד הקיר, כולל תינוקות ופעוטות צורחים, יקללו את הנשים המבוגרות המנסות להגן על ילדיהן, ולא יבחלו גם בהכאה של האבות והאחים. הטראומה הזו חוזרת כל לילה בעשרות בתים, 365 ימים בשנה. מאות אלפים מהם בסך הכל. את זה אתם עושים. זה גם עליכם.

אתם רק שומרים על החוק? שקר. אתם שותפים לעיוותו ולניצולו לרעה. אלפי צעירים פלסטינים נעצרים כל שנה על “הסתה”, במהלך שכל הצדדים מודים שהוא צבוע וציני. “כשאני בא לבית של הילד הזה [הילד, כך במקור], הוא עדיין לא יודע שהוא מחבל”, אמר אחד מהקולגות שלכם שאולי לא היה מודע לכך שהוא מוקלט באותו רגע. צעירים בני 15, 16, 17, שכל עתידם לפניהם, נחטפים באישון לילה ממיטותיהם ונשברים בחדרי החקירות. מודים בדברים שמעולם לא עשו. מכר שלי, בחור צעיר, יושב כבר יותר משנה במעצר. החברים שלכם מסרבים לשחרר אותו עד שיודה, למרות שהם יודעים שאין לו במה. מכר אחר נחטף ונאמר לו שאם לא ישתף פעולה - יהרסו לו את החיים. הוא לא עשה שום דבר רע, איש לא טוען אחרת, אבל עדיין החברים שלכם שברו אותו, ואני לא יודע אם הוא יצליח להתגבר על זה אי פעם.

ובשביל מה? על מה אתם מגינים? על הזכות של כמה יהודים שהחליטו שהם טובים יותר מאחרים לגנוב אדמות, לכרות עצים, להצית שדות, ולפעמים גם בני אדם? על שלטון של מנהיג מושחת שגונב ביום מה שאתם מרוויחים בחודשיים? על משטר שמקדם עליונות של גזע אחד על אחר? שפועל נגד כל מה שחופשי ונכון כדי להכניס את האינדוקטרינציה המטורפת הזו לראש של הילדים שלכם?

Mi Yemalel

אין פה שחור ולבן. רע מוחלט וטוב מוחלט. העולם שלכם הוא עולם של גוונים, עולם של אפור. צריך לעשות רע כדי לעשות טוב, מלמדים אתכם. רק שהרע שאתם עושים מזמן גבר על הטוב. אתם הורגים יותר מאשר מצילים. הורסים חיים יותר מאשר שומרים עליהם. ההנהגה שלכם רקובה, היא מכרה את נשמתה, ואתכם, למשטר מושחת ומקולקל. אתם לא “מגנים על המדינה”, כמו שאתם אוהבים לחשוב, אתם סוכנים של המשטר.

החברים שלכם מענים ילדים, חלקם בשביל הכיף. החברים שלכם סוחטים צעירים בגלל זהותם המינית. הם מפרקים משפחות, מבודדים בני אדם למשך שנים מתוך משחקי אגו. החברים שלכם תוקפים מינית עצירות, מאיימים על הורים בפגיעה בילדיהם, ולפעמים גם מקיימים את ההבטחות האלה. החברים שלכם, הקולגות שלכם, לא היו יכולים לעשות את זה בלעדיכם. אתם אחראים לפשעים האלה בדיוק כמוהם.

אתם גם חושבים שאתם מוגנים. הרי זה מה שאמרו לכם. שאיש לעולם לא ידע מה עשיתם, את החיים של מי הרסתם. זה חלק מהאשליה של הביטחון, וזה חלק מהאמונה הנדרשת מכם כדי להמשיך ולעשות את מה שאתם עושים. הרי למה לשמור בסוד אם מה שאתם עושים כל כך טוב? גלימת הסודיות הזו נועדה לאפשר לכם לעשות את הפשעים שלכם בלי לחשוש מביקורת מוסרית או אחרת ממכריכם וקרוביכם. איזו אמא תרצה שביתה תהיה שותפה לסחיטה של נער מתבגר המאוהב בחבר שלו? איזה אב יתגאה בבנו המענה ילדים בחדרי חקירות? איזה הורה יספר בגאווה שהבן שלו גילה דרך שתאפשר לכלוא נערות בנות 15 שלא עשו דבר, אבל שהחליפו תמונה בפייסבוק? אתם מספרים לעצמכם שאתם הטובים, אבל אנשים טובים לא עושים את הדברים להם אתם שותפים.

הסודות האלה יתגלו בסוף, כמו שהתגלו במשטרות חשאיות אחרות בעולם. כשנפלה ברית המועצות, ארכיוני הארגונים החשאיים של המדינה נפתחו, ואנשים יכלו לראות מי הלשין עליהם, מי ריגל אחריהם, מי עינה אותם, ומי בעט בצלחת עם מעט האוכל המעופש שקיבלו. אותו הדבר קרה גם בגרמניה עם נפילת החומה. גילברט פוריאן, העיתונאי שהזכרתי קודם, הלך לקרוא את התיק שלו, כ-40 ס”מ עוביו, והוא מלא בפרטי פרטים על חייו, על חקירותיו, ועל החשדות שבעטיים נכלא. עוד היו בתיק השמות המלאים של כל מי שהיה שותף לפשעים האלה נגדו. כל חוקר, כל עוקב, כל מלשין. והוא לא לבד: כמעט 3 מיליון בקשות לעיון בתיקים הוגשו לארכיונים שנפתחו אחרי קריסת המשטר. הם מחזיקים 39 מיליון כרטיסיות, 111 ק”מ של מדפים ועליהם מסמכים, 1.8 מיליון תמונות וסרטוני וידאו, ועוד שלל חומרים. בכל אחד מהתיקים האלה יש שמות על גבי שמות של שותפים לפשע. אלה, שממש כמוכם, הובטחה להם הגנה ואנונימיות. בנוסף, כחצי מיליון בקשות לחקירות פליליות הוגשו נגד השותפים לפשעים האלה, וסוכנים ומשתפי פעולה רבים “נעלמו” עם השנים.

Stasi logo

פוריאן פגש פעם את אחד ממעניו. הוא עלה במדרגות הנעות בשעה ביריבו ירד בהן. אתם צוברים אויבים, אנשים שלא עשו לכם או לאחרים שום דבר רע, ואתם שוברים אותם. אתם מספרים לעצמכם שאין ברירה, שזה לטובת הכלל, אבל עמוק בפנים יודעים שזה שקר. שהצעיר בעל הפגיעה המוחית שחבריכם מחזיקים במעצר ומכתיבים לו שמות של צעירים אחרים כדי להפלילם לא יצליח להתגבר על מה שעשיתם לו. שצעיר אחר, שיצא מחודש של חקירות עם כזו פוסט-טראומה, לעולם לא יצליח לחזור לעצמו, לאשתו, ולילד בן החודש שהשאיר בבית. האנשים האלה ירדפו אתכם לשארית ימיכם.

כל אחד מכם, ולא משנה מה תפקידו, שותף לפשעים האלה. את, המקבלת התראות ממערכת הניטור של הרשתות החברתיות; אתה, (כן, אתה) שמדווח על מה מתכננים החברים שלך בהפגנה הקרובה; אתם, המעבירים מידע שהתקבל מהאזנות; אתן, המתאמות את המבצעים הליליים למעצר של ילדים; ואפילו אתה, היושב בלשכה הממוזגת וקורא דו”חות של רכז על מה עשה השבוע. כולכם אשמים, ובבוא היום כולכם תשלמו את המחיר על המעשים שלכם ושל חבריכם. לקורבנות זה לא באמת משנה מה תפקידכם, אתם חלק מהמכונה שדורסת אותם.

הדרך הטובה ביותר להפסיק לעשות רע היא פשוט להפסיק. צאו משם, תתפטרו. יש המון תירוצים למה נעים ונוח להישאר, זה חלק מהפיתוי, מהפיצוי שאתם מקבלים על מכירת הנשמה שלכם לפשעים המתבצעים סביבכם. אתם לא צריכים לעשות יותר, רק להסתובב וללכת משם. לסרב להיות חלק מהמנגנון המושחת והמשחית הזה. אתם תישנו טוב יותר בלילות, ולא תסתובבו כל החיים בפחד שתידרשו לשלם על מעשיכם היום. לא תצטרכו לשקר לילדים ולנכדים שלכם כשישאלו מה היה חלקכם בדיכוי של מליונים. הם לא יצטרכו להתבייש בכם על שמכרתם את נשמתכם בעבור חופן מטבעות.

אתם לא צריכים לעשות יותר, כמו למשל מה שעשה אדוארד סנואדן, שחשף לעולם את הפרטים של המערכת עליה הופקד, ושהוא האמין, ובצדק, שהיא מפרה את העקרונות בהם האמין; אתם לא צריכים לעשות מה שעשתה צ’לסי מנינג, שראתה רצח שיטתי מול העיניים וסרבה לשתוק; אתם גם לא צריכים ללכת בעקבות מארק פלט, שידע שנשיא ארה”ב ניקסון היה שותף בקנוניה פלילית והדליף את זה לוושינגטון פוסט; אתם לא חייבים לפעול כמו ג’ו דארבי, ששלח לעיתונאי סימור הירש את התמונות המזעזעות של המתרחש בכלא אבו גרייב; גם לא כמו דניאל אלסברג, שהדליף ב-1971 מסמכים מהפנטגון שהראו איך נכנסה ארה”ב לבוץ הויאטנמי; ועוד.

רשימת הגיבורים שראו את הפשעים והחליטו לא לשתוק יותר עוד ארוכה. היא כוללת, בין השאר, את הרברט יארדלי, שחשף כבר ב-1931 את פעילותה של “הלשכה השחורה”, האמא של ה-NSA המודרנית; את פיטר בוקסטון, שגילה לעולם שארה”ב הדביקה במתכוון שחורים עניים בעגבת; את פרי פלווק, שבראשית שנות השבעים פרסם את קיומה של סוכנות ה-NSA ואת הריגול אחרי אזרחים אמריקאים; את ולדימיר בוקובסקי ששלח למערב מאות מסמכים שחשפו את השימוש האלים שעושה ברה”מ בפסיכיאטריה לפגיעה במתנגדי משטר; את קלייב פונטינג שהדליף כי הבריטים הטביעו ספינה ארגנטינאית ללא הצדקה, טביעה שעלתה בחייהם של 323 בני אדם; את קאת’י מסיטר, סוכנת MI5, שפרסמה כי הארגון שלה עוקב אחרי ארגוני עובדים וארגוני זכויות אדם במסווה של פעילות לסיכול טרור; את מייקל רופרט, שוטר שחשף את המעורבות של ארה”ב בסחר בסמים; את דייויד שיילר, סוכן MI5, שגילה שהארגון עומד מאחורי נסיון התנקשות במועמר קדאפי, ושותל באופן קבוע סיפורים שקריים בעיתונות; את קתרין בולקובק ששחררה מידע לגבי מעורבות של אנשי או”ם ברשת סחר בבני אדם למטרות מין; את סיבל אדמונדס שהדליפה על פשעים שביצעו סוכני FBI והנסיונות לכסות עליהם; והרשימה עוד ארוכה, ארוכה מאוד.

אתם לא צריכים להצטרף לרשימה המכובדת הזו. איש לא מצפה מכם לעשות את זה. רק האמיצים שבבני האדם יהיו מוכנים לסכן את עצמם ולשלם את המחיר הכרוך בחשיפה כזו. אתם לא חייבים להיות אמיצים, זה בסדר. רק צאו משם, אל תתנו יד להמשך הפשעים האלה. כל עוד ימשיכו אנשים כמוכם להסכים לעשות דברים איומים “לטובת הכלל”, הדברים האלו ימשיכו להתבצע. אתם לא חייבים לעמוד מול המכונה הזו, אבל אתם כן חייבים להפסיק להיות חלק ממנה. אתם לא “משנים מבפנים”, אתם חלק מהמפלצת.

הדברים האלה נכונים לכם, עובדי השירותים החשאיים, והם נכונים גם לכם, העובדים איתם ועבורם. גם מתכנתת בחברת הייטק המפתחת כלים לניטור רשתות חברתיות היא חלק מהשרשרת שמביאה, בסופו של דבר, את הנער הצעיר לחדר החקירות. גם אתה, שהתבקשת “להודיע על משהו חריג” שעושים חבריך. אתם אלה שתצטרכו לחיות עם עצמכם, ועם קורבנותיכם, למשך שארית חייכם. על מה שעשיתם עד כה איש לא ימחל לכם, אבל לדברים שעוד תעשו אם לא תצאו משם עכשיו, בשבילם, ובשביל הקורבנות שהם יקצרו, עוד לא מאוחר.