דף הבית   על אודות   צרו קשר  
8 בספטמבר2017

סולידריות עם האסירים הפוליטים

דברים שנשאתי בערב "מחברות מהכלא" שנערך אמש בגדה השמאלית בתל אביב

בשבעה בינואר 2011, באישון לילה, פשטה כנופיה חמושה על בית בו התגוררה משפחה. אבא, אמא, ובן. חברי הכנופיה פרצו בשקט את דלת הכניסה והתגנבו חרש לכיוון חדר השינה בו ישנו ההורים. אז זינקו פנימה וירו למוות באב המשפחה, בן 66.

בסוף יוני 2004 ירה צלף בראשו של נער בן 17 שישב במרפסת ביתו והרג אותו במקום. אחיו בן ה-15 נפגע גם הוא מהירי, ורסיסים פגעו גם באביו ובאחיותיו הקטנות.

ב-3 בדצמבר ירו חמושים לעבר מכונית בה ישבה ישישה בת 95 והרגו אותה.

אלה לא היו מתקפות טרור. באופן רשמי היו אלה “מבצעים צבאיים”, על אף שכוונו כלפי אוכלוסיה אזרחית. איש מהמשתתפים בפעולות האלה לא נענש על מעשיו, על אף שכולן הסתיימו בהרג של אזרחים. טרור? על פי המוסכמות בחברה הישראלית, עומאר אל קוואסמה בן ה-66, איהאב איסלים בן ה-17, ופאטמה עוביידי בת ה-95 הם לא קורבנות טרור.

חוקי טבע

במשך שבעים שנה מחזיקה מדינת ישראל מיליונים תחת משטר צבאי, ומצפה שהאוכלוסייה המדוכאת ונטולת הזכויות הזו תקבל את מרותה ללא התנגדות. בכל לילה פושטות חוליות חמושות על ישובי הגדה המערבית וחוטפות עשרות בני אדם. בכל לילה. על פי כמה הערכות, יותר ממיליון בני אדם נלקחו על ידי אותם חמושים מאז כיבוש הגדה המערבית. מיליון בני אדם. שיעור החיכוך של האוכלוסייה האזרחית עם השליטים החמושים שמעולם לא ביקשו לעצמם הוא עצום. כמעט בלתי אפשרי להתקיים בגדה המערבית מבלי להיתקל בנציגי השלטון - בדרכים, במחסומים, בבתים - בהם ובתחושת העליונות שלהם, כאילו נוכחותם מעתירה שפע וחסד סביבם, כאילו מי שמסרב להשתחוות להם הוא כפוי טובה.

סר אייזק ניוטון גילה לנו כבר לפני 330 שנה שלכל פעולה קיימת תגובה הנגדית לה בכיוונה ושווה לה בעצמתה. זה חוק טבע, שמשום מה השלטון הישראלי מצפה שלא יחול בשטחים שבריבונותו.

ואצלנו, בניגוד לחוקי הטבע שנוסחו יפה כל כך על ידי ניוטון, מי שמביע התנגדות לדיכוי מוקע מיד כפורע חוק, כפושע וכטרוריסט. בין אם מדובר בילד שהשתתף במחאה עממית, בפעילים חברתיים שמנסים להעלות את המודעות לכך שהמציאות סביבם אינה הגיונית או לגיטימית, או בחמוש לובש מדים שמשתתף בפעולות צבאיות נגד כוחות מהצבא הכובש. כולם “טרוריסטים”, ולכולם אותו מעמד בפני ישראל.

Stand with the prisoners

הפשע: התנגדות

מרגע שנשלחו לכלא - ולא משנה אם לפני משפט, אחרי משפט, או בצו מנהלי ללא משפט - המתנגדים מופשטים מכל זכויותיהם. אין טלפונים, הביקורים ניתנים במשורה ומבעד למחיצת פלסטיק, ועל התייחדות או על מגע אנושי אין בכלל מה לדבר. אסור ללמוד, חומרי הקריאה מבוקרים ומוגבלים, וכמובן שאין חופשות. ושוב - לא משנה אם מדובר בצעיר שכתב סטטוס בפייסבוק או בחבר חמוש בחולייה צבאית שהורשע בירי על רכב צבאי. בעיני הרשויות הישראליות האמונות על הדיכוי מדובר באותו פשע: התנגדות.

הנרטיב של מדינת ישראל הוא שכשצעיר יהודי מתגייס להגן על עמו הוא גיבור, הוא לוחם אמיץ שמוכן להקריב את עצמו על מזבח העצמאות בהגנה על המולדת, וככזה הוא ראוי לפרסים ולהוקרה. על פי אותו נרטיב, צעיר פלסטיני שמתגייס להגן על עמו הוא טרוריסט צמא דם, “חיית אדם”. ההבדל אינו במהות, כי שני הצעירים הללו עושים בדיוק את אותו הדבר. ההבדל הוא אך ורק בלאום. התיוג של “גיבור” או “טרוריסט” הוא סובייקטיבי לחלוטין, ולכן כליאה של בני צד אחד בלבד אינה הופכת את הצד הכולא לצודק יותר - אלא רק לחזק יותר באותו רגע בזמן.

אם אותן אמות מידה היו מוחלות על כולם, ללא הבדלי לאום, היו בתי הכלא הישראלים קורסים מעומס החיילים והקצינים שדם ילדים פלסטינים על ידיהם.

מקיאווליזם 101

כליאה בגלל אידיאולוגיה היא לא המצאה ישראלית. הכח הכובש ינסה תמיד לעצב את תודעת העם הנכבש באמצעות הצבת מנהיגים מקומיים שישכנעו את ההמונים כי הכובש הוא ברכה והרחקת אלה שרואים בו קללה. זה מקיאווליזם 101. המנגנון שנועד לאפשר את המשך הדיכוי משתכלל עם השנים בזיהוי האיומים עליו, ומתפתחת כלכלה שלמה של “טובות” שמולידות הרחקה של מתנגדים פנימיים תמורת שיתוף פעולה. כמות נכבדה של פלסטינים האסורים כיום על ידי ישראל נכלאו כטובה פוליטית שמשרתת אינטרסים משותפים לכובש ולעושי דברו.

בין המורחקים אפשר למצוא מנהיגים עממיים כמו חאלדה ג’ראר, אחמד סעדאת ואחמד עטון; אנשי רוח כמו אחמד קטמאש ואמיר מח’ול; אנשי דת כמו ראאד סלאח וח’אדר עדנאן, ועוד רבים אחרים. זו האינטליגנציה שמסכנת את המציאות כפי שמנסה הכובש לצייר לנכבש. הם אלה שמסרבים לשתף פעולה, מסרבים להרכין ראש בפני הדיכוי. הם האויבים הגדולים של הניסיון לשכתב את ההווה ואת העתיד, הם המחויבים לחשוף את האמת מאחורי המסיכות של הסכמי אוסלו ושל הסטטוס קוו.

לא לחינם נעצרים פעילים רבים בתאי הסטודנטים באוניברסיטאות בגדה. אלה מנהיגי העתיד - והשב”כ, אם בעצמו או באמצעות הזרוע הפלסטינית שלו במדי הביטחון המסכל, מנסה לאלף אותם עוד כשהם קטנים. כמה שיחות אזהרה, כמה ימים או שבועות בתא קטן שאין בו חשיכה - והמסר עובר, לפעמים.

סולידריות

כשהתנגדות לדיכוי נחשבת לפשע, החוק מאבד את הלגיטימיות שלו. כשקריאה לשוויון היא עמדה רדיקלית המסכנת את השלטון, השלטון מאבד את הלגיטימיות שלו. כשאלה הקוראים לשמירה על זכויות אדם נשלחים לכלא, הם אסירים פוליטיים. משטר המחזיק מחנות מעצר לאסירים פוליטיים הוא משטר לא ראוי, שאין לו זכות קיום בעולם שאנחנו בונים לנו ולילדינו.

לנו, בצד הפריווילגי, לא מדובר ב”זכות” לעמוד לצד המדוכאים - זו חובה קדושה. מי ששותק מול העוולות האלה שותף להם לא פחות מאלה המבצעים אותם בפועל. האסירים הפלסטינים, לוחמי החירות של תנועת השחרור הפלסטינית, הם אלה שמשלמים היום את מחיר החירות של מחר, והסולידריות שלנו חייבת להיות איתם. שלילה של חופש על מנת לשמר מנגנון מדכא אינה לגיטימית, ועלינו, כבני אדם, להתנגד לה. עלינו להילחם נגד המנגנון שדורס את זכויותיהם עד שיתקפל ויתמוטט, ועלינו לעשות את זה עכשיו, לפני שבאמת יהיה מאוחר מדי.