דף הבית   על אודות   צרו קשר   לפני האיתחול  
15 בספטמבר2019

לכו להצביע, שמאלנים

רבות התלבטתי אם יש בכלל טעם ללכת להצביע בבחירות הקרובות. הכל נראה מטונף, מכור, יש שיגידו אפילו חסר תקווה. בחירות משחקים מאה ימים ובסוף נתניהו, כמו הילד המניאק על מגרש המשחקים, מכריז על בחירות חדשות כי התוצאות של הקודמות לא התאימו לו. אחרי לא מעט התחבטויות והתייעצויות, קיבלתי אתמול טקסט שבעיני מסכם יפה מאוד את הסוגיה הזו, טקסט אותו כתבה אישה חכמה מאוד שמבקשת להישאר בעילום שם. מכיוון שערכתי אותו והוספתי לו דברים שלא היו בו מלכתחילה ושאני לא בטוח שהיא תחתום עליהם, הוא יופיע כאן בלשון זכר כאילו אני אומר אותם על דעתי בלבד.

מאז שניתנה לי הזכות - הצבעתי. הצבעתי גם שכבר הבנתי שהצבעה היא במובן מסוים נרמול של הכיבוש. הצבעתי גם כשידעתי שהמשחק כאן אינו דמוקרטיה ושזו לא מדינה דמוקרטית. אי אפשר להחזיק במקל משני קצותיו. גם להנות מתדמית של מדינה חופשית שאזרחיה מנווטים אותה על פי רצונם וגם להחזיק מיליוני בני אדם חסרי זכות הצבעה הנתונים לגחמותיו של משטר צבאי. אנחנו לא בגן, והשקרים היפים האלה שסיפרנו לעצמנו פעם כבר לא מחזיקים מים. או שלכולם יש זכות הצבעה או שזו לא דמוקרטיה אמיתית. אנחנו, לחלוטין, בדלי השני.

גם אחוזי הצבעה נמוכים זה לא משהו לפחד ממנו. אחוזי הצבעה גבוהים בבחירות זה דבר שרואים במקומות שבהם יש דיקטטורות שנהנות מ-98% מצביעים וכולם למנהיג היקר. דווקא ארה”ב, על כל חולשותיה, היא מדינה בה המוסדות הדמוקרטיים חזקים, ואחוזי ההצבעה נמוכים.

אז למה בעצם להצביע?

להצביע זו פריבילגיה, וככזו - יש לנצל אותה לטובת אלה ממנה היא נשללת. גם אם אני לא שלם עם האקט עצמו, לפחות אוכל לנצל אותו למען אלה שהברירה הזו לא ניתנת להם. להתכחש לפריבילגיה הזו זה לוותר לחלוטין על כל סיכוי לעתיד משותף. זה לשבת בצד ולזעוף. כל עוד אין אלטרנטיבה אמיתית לאי-הצבעה, ברירת המחדל חייבת להיות השתתפות, אם לא למעני אז למען אחרים.

השיח הציבורי היום הוא מזעזע, אבל הוא לא הגיע לשם לבד. “אישי ציבור” דוגמת מירי רגב, אורן חזן, יונתן אוריך, איילת שקד, יאיר נתניהו, ועוד רבים אחרים - הצליחו לדרדר את מעמדה המפוקפק ממילא של הפוליטיקה לתהומות אין חקר. הם משחקים על הפחדים הקמאיים ביותר של ציבורים שלמים, זורעים שנאה, פחד, ופילוג, לטובת צבירת כח והשפעה ובניגוד גמור לאינטרסים של תושבי המדינה. אי הצבעה פירושה תמיכה אקטיבית בהמשך המגמה הזו. הימנעות מפעולה גרועה כמו תמיכה בצד הלא נכון. אומרים שמקום הכי חם בגיהנום שמור למי שבזמנים של משבר מוסרי שומר על נייטראליות, ואני, אני מעדיף את המזגן.

אז נכון, אין באמת הבדל בין הליכוד לבין כחול לבן, ובין כחול לבן לבין העבודה, ובין העבודה לבין מרצ. כל עוד מפלגות ציוניות מחזיקות את הקואליציה - שינוי אמיתי לא יהיה כאן. עם זאת, יש הבדל משמעותי בין מפלגה ציונית כמו מרצ לבין מפלגה ציונית כמו הליכוד, שאיבדה כבר מזמן כל אידיאולוגיה והפכה לקומץ המקדם פלוטוקרטיה עם ניחוח גזעני עמוק. אם כבר משטר ציוני, שיהיה בתמיכת מרצ ולא בתמיכת כהנא.

פומו. Fear of missing out. לעולם לא אסלח לעצמי אם בבוקר ה-18 בספטמבר אתעורר להובלה של 300 קולות לטובת גוש התומך בנתניהו. זה נשמע מופרך, אבל כבר היו דברים מעולם. במקרה כזה, הצדקה של אי הצבעה תהפוך לקשה עד בלתי אפשרית. בשביל הסיכוי הקטן (באמת קטן) שזה יקרה - עדיף לבלוע את הצפרדע וללכת לשלשל פתק בקלפי. אם הפער יהיה גדול ומוחץ לטובת נתניהו - ניחא. מה כבר בזבזתי?

כשנכדינו ישאלו אותנו מה עשינו בזמן עליית הגזענות הלאומנית של שנות האלפיים - מה נגיד להם? שלא הצבענו כי זה הרגיש לנו כמו הבעת עמדה מוסרית נעלה? ברצינות - נסו לשאול את עצמכם של עוד כמה עשורים וראו אם התשובה אינה מגוחכת בעיניכם. אני נכשלתי.

give her your vote

נרצה או לא נרצה, אנחנו ישראלים

קל, לעיתים, כשמאלני, לאמץ את הנרטיב הפלסטיני. זה סיפור קלאסי של החלש מול החזק, דוד מול גוליית. אבנים מול טנקים. אבל התייצבות אוטומטית לצד הפלסטיני המדוכא היא במידה מסוימת הונאה עצמית. אני לא עומד במחסומים, איש לא פושט על הבית שלי באישון לילה ולוקח את ילדי למרתפים שונים ברחבי הארץ, יש לי זכות בחירה, יש לי חופש שפלסטינים רבים יכולים רק לחלום עליו, ולהגיד “סולידריות” זה פשוט לא מספיק. זה חשוב, כמובן, אבל רחוק ממספיק. כישראלי - חובה עלי לעשות הכל כדי לסיים את המצב הזה. וללכת להצביע - זה באמת המעט שאפשר לעשות.

אם הייתי פלסטיני - לא הייתי מצביע. היאוש מהגזענות המשתוללת, מהאדנות של הציונות הישראלית, ההתנשאות שבאמת לא מבוססת על שום דבר - מזמן היו שוברים אותי. אבל אחרי כל זה - יש פה מפלגות פלסטיניות שרצות תחת רשימה אחת שאומרות “אנחנו לא התייאשנו, תנו לנו לעשות פה שינוי”. התעלמות מהן זה מעבר לאנטי-סולידריות. זו אותה התנשאות דוחה של המפלגות הציוניות שלא רואות בהן שותף לגיטימי. גם אם אני לא מסכים עם הנורמליזציה המסוימת שהן מקדמות, עם הקיבוע של המצב הקיים, המאבק שלהם הוא מאבק סופר-לגיטימי, והבחירה שלא לעמוד לצידן היא בחירה אקטיבית, ולא פסיבית כמו שהיינו רוצים לחשוב.

לכן, הצבעה אינה הודאה בקיומה של דמוקרטיה בישראל. היא אינה הודאה שאפשר לשנות משהו במשחק המכור של הפוליטיקה הישראלית, והיא אינה הגשמה של זכות מקודשת. הצבעה היא פשוט הבעת סולידריות, היא תמיכה באלה שכן מאמינים שאפשר לשנות משהו באמצעות השתתפות במשחק, והיא תמיכה בעוד אפיק במאבק הבלתי אלים נגד הכיבוש.

הרשימה המשותפת

אני מאמין לאיימן עודה. כל התנהלותו בשנים האחרונות היתה הגונה. עודה הוא מסוג הפוליטיקאים שלמרות סלידתי ממקצועם - הייתי רוצה אותו כראש ממשלה. אין לי אשליות שאין לו עיזים בארון, כי אני לא מאמין שיש פוליטיקאי נטול עיזים. פוליטיקה זה משחק מטונף, ואדם נקי לחלוטין לא היה מחזיק שם שעה אחת, אבל עודה מדבר בשפה ישירה, לא מתנצלת, לא מרומזת, ולא קורצת לגבי מה הוא רוצה לעשות ולהשיג ואיזה ערכים חשובים לו. מעטים מאוד הפוליטיקאים שעושים את זה כמוהו.

איתו אפשר למנות גם את עאידה תומא-סולימאן שמעטות חברות הכנסת שמתקרבות לעשייה הרבה שלה לטובת אוכלוסיות מוחלשות (ברצינות, אם אתם לא מכירים את פועלה - לכו ללמוד אודותיו), את מטאנס שחאדה, שבניגוד לרבים אחרים לא מרגיש שהוא צריך להתנצל על עמדותיו בנושאי אסירים, מדינת כל אזרחיה, ודיאלוג עם גורמים רדיקלים משני הצדדים, את אוסאמה סעדי שאלמלא פועלו למען האסירים הפלסטינים בבתי הכלא הישראלים מצבם היה קשה משמעותית, את יוסף ג’בארין, את היבא יזבק, ועוד אחרים.

אז צאו להצביע, שמאלנים

קיבלתם פריבילגיה באמצעותה תוכלו להביע סולידריות ולתמוך באלה המבקשים לשנות. אי הצבעה היא שמירה על ניטרליות בזמנים של משבר מוסרי, ואתכם אני מכיר: חום הגיהנום מייבש לכם את עור הפנים. אז בחיאת, קחו חצי שעה ביום שלישי, וצאו להצביע. אם לא בשביל עצמכם, אז בשביל אלה שזקוקים לקולכם.