זוכרים איך זה להיות ילדים? את התחושה של החופש? של המרחבים? התחושה של לצאת מהבית בבוקר ולא לדעת, ולא לדאוג, ולא לפחד משום דבר? לחטוף איזה פיתה מהמטבח, להתחמק מהחיבוק של אמא ולרוץ החוצה כדי לפגוש את השמש? זוכרים את המנוחה המתוקה ליד המעיין עם המים הכי צלולים בעולם? זוכרים את התחושה של האדמה בין האצבעות? את הליטוף של העשבים? את הרוח?

ואת הזיפים של אבא שחוזר בערב, מגרדים ודוקרים ועדיין איך רציתם רק להמשיך ולהתפלש בהם? להריח אותו, את היום שלו, ולחיות בתוך החיבוק החם שלו?

וזוכרים איך באמצע הלילה פורצים לכם חיילים הביתה? קורעים לכם את המזרונים ושופכים את השמן על האורז במטבח? שוברים את הצנצנות עם החמוצים שהכנתם עם אבא שלכם? זוכרים איך הם צועקים ומכים את אבא שלכם עם הקת של הרובה? וכשאמא באה לנגב לו את הדם מהעיניים איך הם בועטים גם בה? זוכרים איך הם צחקו, החיילים האלה, כשהיא נפלה?

וזוכרים איך זה שבפעם הבאה שאתם רואים את אבא שלכם זה רק בכלא, אחרי נסיעה של ארבע שעות באוטובוס? ואיך הוא נראה חלש, ושבור? ואיך כשאתם מנסים לגעת בו איזה חייל צועק עליכם ואבא שלכם משפיל את העיניים? ואיך אתם מחכים לדואר כל יום כדי לראות אם הגיע מכתב ממנו? ואיך הוא מבטיח שהוא יחזור אליכם, ואף פעם לא מקיים? ואיך אתם כועסים עליו, ולא סולחים לו, ולא מבינים למה?

וזוכרים איך השמש מחממת קצת פחות, והמים במעיין קצת פחות צלולים? ואיך העשבים הופכים לאט לאט לקוצים, ואיך הרוח מפסיקה ללטף ומעיפה לכם חול לתוך העיניים?

וזוכרים איך הכעס בתוככם גדל בכל פעם שאתם רואים עוד חייל משפיל עוד מישהו שאתם מכירים? וזוכרים את הפעם הראשונה שדיברתם על הכעס הזה? וזוכרים איך פתאום הבנתם שאי אפשר יותר? שאלה לא חיים שראוי לחיות אותם, ככה? מדוכאים? מושפלים?

וזוכרים איך החיילים שוב פורצים לכם לתוך הבית באמצע הלילה? והפעם בשבילכם? וזוכרים איך בכלא כבר אין שמש בכלל? ואין עשבים, ואין מעיין, ואין רוח?

זוכרים את זה?

צילום: דוד קפלן

אחד מכל חמישה גברים פלסטינים נעצר על ידי חיילים ישראלים. אתה לא, אתה לא, אתה לא, אתה לא, אתה כן. אתה לא, אתה לא, אתה לא, אתה לא, אתה כן. הכלא הוא חלק מהמציאות הפלסטינית, מציאות שמוכתבת כבר עשרות שנים על ידי כח קולוניאליסטי זר שקוראים לו ישראל.

לי קוראים איברהים, ואני אקח אתכם לראות את המציאות הזו, את האכזריות מאחורי חומות הבטון שבניתם סביבנו, ומאחורי חומות ההכחשה והשקר שבניתם סביבכם. חשבתם שאם תכלאו אותנו גם תשכחו אותנו, אבל זה לא עובד ככה. כדי להאכיל את המפלצת הזו שיצרתם אתם צריכים להקריב קורבנות אדם. את הילדים שלכם אתם מקריבים אליה. את הנפש שלהם, שהופכת יותר גסה ויותר מסואבת בכל פעם שהם משפילים אותנו. את עצמכם אתם מאבדים.

מאחוריו, מוקרנות המילים של מותווכל טאהא, כמו גלים בים: “כל בתי הכלא נעים בלילה / מאחורי החומות / חולמים על בוקר ועל מהפכה”

לינק לעמוד ההצגה