כשאנחנו מספידים אדם אחר, אנחנו בעצם מספידים את עצמנו. את החרטות, את הייאוש, את הכאב. אנחנו נפרדים ממנו, אבל בעצם נפרדים מחלקים מעצמנו. אנחנו מספרים את הסיפור שלו דרך הסיפור שלנו. זה היבריס בלתי נסבל, המחשבה שנוכל להיפרד ממישהו בלי להיפרד גם מעצמנו, ואולי בעיקר מעצמנו.

את יוסי פגשתי לראשונה בדרך לבילעין. או שאולי שאת יוסי פגשתי לראשונה ברשת. או שאולי היו אלה שני יוסי שונים, נפרדים: הפרסונה השוצפת והמדויקת שלו ברשת, מול האדם המעט מבויש, הרגיש, החייכן, הפגיע, שהיה במציאות.

יוסי

אני כותב, ובעיקר מוחק. איך אפשר לתאר דמות כזו, של כל כך הרבה ניגודים החיים בכפיפה אחת, בלי להישמע אוויל? כי יוסי היה לוחם צדק, צירוף מילים פומפוזי שאיבד ממשמעותו בשנים האחרונות, אבל כזה שמתאר אותו כהווייתו. הוא תמיד עמד לצד החלש, המנוצל, הנפגע, ובמילותיו החדות ניסה ליצור מגן דוקרני מול התוקף. לכאורה, זה לא תמיד הצליח, כי מה לקלגס להיפגע ממילים. אבל בדרכו העקשנית, המתמידה, המתמשכת, אסף לצידו כל פעם עוד מישהו שקרא, הזדהה, כעס, והחליט שלא עוד. לאט לאט, פוסט אחרי פוסט, טקסט אחרי טקסט, עוד ועוד מאיתנו הפכו את הישיבה במקום לתנועה חסרת מנוחה, עד שאי אפשר היה יותר להמשיך לשבת, וקמנו. יוסי קרא לנו, לכולנו, החברים של ג’ורג’. החברים של יוסי.

וכדרכם של הספדים, גם אני התחלתי כחבר של ג’ורג’. הטקסטים המושחזים שלו, חסרי הבושה והעכבות, הטקסטים הלא מתנצלים, היו שינוי מרענן כל כך מים המלל השמאלני העכור, המצטדק, הכאילו-מכיל, המתרפס. הכתיבה שלו פצעה אותי, חדרה את האדישות המנומנמת של היום יום, צבעה את העולם בצבעי מהפיכה והראתה שאפשר, וצריך, וחובה, אחרת. אז קמתי.

היינו נוסעים לבילעין, לקדום, לנבי סאלח, לנעלין, ולמקומות אחרים בהם קלגסים קילגסו וקורבנות נפגעו. בדרך כלל הייתי אוסף אותו מביתו, עם האנחה הקבועה שלו בשעה שהיה מתכופף ונדחק למושב הקדמי ברכב, מסיר את הכובע התמידי מראשו, ומספר איזו שנינה שהיתה שולחת אותו לשניות ארוכות של התנשפויות צחוק משתנקות. הדרך תמיד היתה רצופה אנקדוטות קלאסיות: איזו אמרה המיוחסת לקיסר רומאי, איזה שטורמבאהנפיהרר שעלב ביריבו, או מכתב ששלח אפיפיור לאיזה רוזן צרפתי ושבאופן פלאי האיר פך מציאות עכשווית באור אחר, גרוטסקי.

ושוב, סלחו לי על הפומפוזיות, אחרי הכל זה הספד, אפשר לומר שיוסי גידל דור. הוא הראה לנו, כמו הילד במשנתו של ניטשה, שאפשר וצריך אחרת. שהחוקים שמכתיבה לנו החברה אינם תמיד בשבילנו ושעלינו לעשות מה שמצפוננו דורש ולעזאזל המחיר.

והמחיר, המחיר הארור, גבה ממנו הרבה כל כך.

המאבקים הבלתי פוסקים עם גמדי מחשבה, טרולי מקלדת ארורים שמררו את חייו בהליכים משפטיים, בחקירות במשטרה, בעיסוק בירוקרטי בלתי פוסק, אלה גבו ממנו מחיר נפשי ופיזי עצום. הפרסונה שהציג ברשת היא שמדובר בזבובי זוטות, אבל במציאות, מול שולחן עמוס מזון ושיכר, לא היו אלה זבובים אלא חיות טרף שכרסמו בנפשו ולא נתנו לו מנוח. אני מספיד אותו ורועד מדמעות, כי כאמור, כשאנחנו מספידים את האחר, אנחנו מספידים גם את עצמנו.

יוסי, עבור רבים מאיתנו, היה שיר קדום במקום בו למילים אין כבר משמעות, אבל השיר הזה בקע מאדם חזק, שלם, חלש, ושבור. אהבתי אותו, וראיתי אותו במצוקתו, ולא תמיד ידעתי לעזור.

אתגעגע אליך, חבר. אתגעגע למילים, אתגעגע לצחוק, אתגעגע לתחושת שותפות הדרך שהופכת בודדה יותר מיום ליום כששמי המציאות שלנו מחשיכים וחלל קולך נוכח כל כך. אבל כאמור, זה הספד, כזה שצריך להסתיים בטעם של מי שהיית ולא מי שאינך עוד. לאחד מהסיפורים הלאבקראפטים הנפלאים שכתבת הוספת הקדשה עבורי, ציטוט של אורוול שאהבת, ושאולי מסמל את גישתך הפסימית-משועשעת למציאות בצורה הטובה ביותר ושנראה שאין מתאים ממנו לסיים את ההספד שלך: נתראה במקום שבו אין חשיכה.

ידידך, נעם.