לפני המבול

בפנייה שנשלחה בחודש פברואר ליועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט דרשו לילי טראובמן ובתה תמרה סנטוס להורות על פתיחת חקירה פלילית נגד גורמים ישראלים בגין סיוע בפשעים נגד האנושות שביצע משטרו של אוגוסטו פינושה בצ’ילה בין השנים 1973-1990.

הפרקליטות דחתה את הבקשה בטענה כי “אין מנוס מהמסקנה כי לא הונחה תשתית ראייתית מספקת בכדי להצדיק ולו פתיחה בבדיקה פלילית”. ברשימה זו נחשוף לראשונה מסמכים רבים, בהם מסמכים של משרד החוץ הישראלי, מזכירות המדינה האמריקאית, מסמכים של ה-CIA, ומסמכים מצ’ילה, המראים כי תשתית ראייתית לאספקת נשק למשטר פינושה קיימת וזמינה, בניגוד לטענתה של הפרקליטות. ראוי לציין כי הנחת תשתית ראייתית היא תפקידה של הפרקליטות, ולא של המתלוננות.

מסמכים נוספים חושפים את הקשרים הפוליטיים בין המשטרים – הישראלי והצ’יליאני, שנוהלו בין השאר על ידי שגריר ישראל באו”ם דאז וראש הממשלה היום, בנימין נתניהו, שפעל רבות נגד החלטות בנוגע למצב זכויות האדם בצ’ילה בזמן שפינושה רצח אלפים ועינה עשרות אלפים.

היום, כשארגוני השחרור הפלסטינים מבקשים להקים מדינת לאום פלסטינית, כדאי להיזכר בתקופה שלפני הקמת מדינת ישראל בשנת 48’, כשארגוני השחרור היהודים חתרו תחת השלטון הבריטי, והאירים היו חלק בלתי נפרד מהמאבק להקמת מדינת לאום יהודית. עשרות שביתות רעב היו אז. אם במחאה על המעצרים המנהליים, או על תנאי הכליאה, או מסיבות אחרות. ברשימה הזו אביא כמה מהן, שיזכירו לנו מה שאמרו חברי תנועת חירות: “הקרבן הראשון הוא הזולת, אחר כך יבוא גם תורכם אתם”

בחודש יוני של שנת 1920 פרסם עיתון “הצפירה” על כך שזאב ז’בוטינסקי, מאבות המפלגה השולטת בממשלה הנוכחית, פצח בשביתת רעב במחאה על אי-שחרורו מהכלא

במרץ 1934 שבתו רעב אסירים יהודים בכלא בירושלים במחאה על כך שהמשטרה דרשה מהם לעבוד

המון מוות יש בימים האלה. מוות שמצופף שורות, שמותח קו ברור, לכאורה, בינינו לבינם, בין הרעים לבין הטובים. אלה ימים שנועדו לשכנע אותנו שאנחנו צודקים, שדם מתינו הספוג באדמה הזו הופך אותה לשלנו, לחלק פיזי מאיתנו. בלוט אונד בודן, דם ואדמה.

זה מה שמלמדים ילדים בגן, וזה מה שמחדירים בהם בכח, בברוטליות, בבית הספר. אומרים לנו לגדל ילדים כדי שיהפכו לחיילים, שמי שלא רוצה להיות חייל הוא לא “משלנו”. מי שלא מוכן לשפוך דם הוא לא בן אדם, ומי שלא מוכן שדמו ישפך הוא בוגד, עלוקה.

אנחנו חיים בעיוות הזה, בו מוות נחשב יותר מהחיים. התרגלנו כל כך שמוות הוא שאיפה נעלה, שהקרבת החיים לטובת המדינה היא פסגת המימוש הישראלי, עד שאף אחד, כמעט, לא עוצר ושואל את עצמו: באמת? האם מהות החיים היא המוות? האם תמצית הקיום הישראלי הוא לשפוך דם?