לפני המבול

יש ללטפם ברוך ושקט

בלי הפתעות, הם רגישים

נדרשת קצת סנטימנטליות

וכבוד לדרך החיים

אל תתן לכלבים שלך להתנפל עליהם ברחוב

אמץ פאשיסט - בכל מפגש

אם הם קוראים לשנאה בכח

תן לדבר, יש להם זכות

ושמור את מחאותיך בשקט

הן לא תרצה פה אלימות

שכן בקרבות הם ממש טובים

אמץ פאשיסט - ותבורך

ואם פתאום הם ירו עליך

חייך יקרים כל כך, בעיניך?

תהיה כבשה שזאבים סביב לה

איך לא תשמח להיות קורבן?

ואם תחוש בבטנך

את להב הפגיון הנאצי

אמץ את הפאשיסט שגידלת בעצמך

אתמול החזירו כמה מאות אסירים פלסטינים את ארוחות הערב שלהם בלי לאכול אותן. זו לא היתה הפתעה כי התוכניות שהובילו לאקט הזה החל להתרקם כבר במהלך השביתות הקודמות, וקיבלו צורה ותאריך לפני למעלה מחצי שנה. מאז עסקו עשרות אנשים בכלא ומחוצה לו בלוגיסטיקה של ארגון המאבק, השגת תמיכה מהסיעות והארגונים השונים, וניסוח הדרישות לסיום השביתה.

השביתה, המובלת על ידי אסיר העולם מרוואן ברגותי, מקיפה כרגע בין 1,100 ל-1,500 אסירים, ואחרים צפויים להצטרף אליה בימים הקרובים. זו אחת השביתות הגדולות, אם לא הגדולה שבהן, היסטוריה של המאבק הפלסטיני בכלא הישראלי. יחד עם ברגותי שובתים בעיקר אסירי פתח, אבל , הצטרפו אליו גם אסירים מתנועות אחרות כמו הג’יהאד האיסלמי, והחזית הדמוקרטית, בעוד תנועות אחרות נתנו לחבריהן יד חופשית לבחור אם הם מעוניינים להצטרף. כך שובתים כמה אסירי חמאס והחזית העממית, למרות שתנועותיהן לא הצטרפו באופן רשמי.

הפוסט נכתב בשיתוף עם ג’ון בראון

ב-3 יולי 2015, נסע אלוף משנה ישראל שומר, אז מח”ט בנימין, בכביש לכיוון מחסום קלנדיה. מוחמד אל-כסבה, צעיר פלסטיני בן 17, זרק אבן גדולה לעבר שמשת רכבו וברח מהמקום. מפקד חטיבת בנימין יצא מהרכב, ירה שני כדורים בגבו של הנער הנמלט, והותיר אותו פצוע ומדמם על הכביש מבלי להושיט לו עזרה. אל כסבה מת מפצעיו. תיק המשטרה הצבאית נסגר ללא הגשת כתב אישום, ואל”מ שומר קודם לתפקיד בכיר בפיקוד דרום.

תהיתם פעם למה המעמד העליון חי ברווחה בעוד מיליוני בני אדם אחרים נאבקים על קיום יומיומי? חשבתם מדוע יש בינינו כאלה החיים תחת משטר צבאי, בעוד אחרים מקרבנו שולטים עליהם? הירהרתם בסיבות לכך שחלקנו מקבלים פקודות בעוד אחרים נותנים אותן, תוך איום בשלילת החופש או התגמול הכספי?

אנחנו מוקפים בהיררכיות. אחת מעל השנייה, זו עליונה על אחרת. זה הסדר החברתי שלנו, ועל פיו אנחנו חיים את חיינו. אומרים לנו מה לעשות, מי יקבל יותר, מי יקבל פחות, למי יש זכויות כאלה ולמי זכויות אחרות. העשירים מתעשרים על חשבון העניים, והמדינה מחליטה מה מותר לנו ומה אסור. לבסוף גם קוראים לזה חופש ודורשים מאתנו לומר תודה.