לפני המבול

נקודת ההנחה שלנו צריכה להיות שכל דבר שאנחנו עושים ברשת מנוטר ונשמר לשימוש וניתוח עתידי, ולכן גם מה שהיום נראה לנו חוקי ולגיטימי, יכול להיות משומש נגדנו בעתיד כאשר (נניח) תמיכה בזכויות להט”בים תוצא מהחוק, או כאשר העברת ביקורת על עינויים ואלימות של כוחות הביטחון תחשב לבגידה במולדת.

בכל הררי המילים שנשפכו על פרשת באסל ע’טאס והטלפונים שהעביר במודע או שלא במודע לאסירים פלסטינים בכלא קציעות, מעט מאוד מהדברים עסקו באסירים עצמם, ובמדיניות האפליה המובנית נגד אסירים פלסטינים מול אסירים ישראלים שהורשעו על מעשים דומים וחמורים לא פחות.

לסבתא שלי היה מספר על היד. אני זוכר שכילד הבטתי בו ולא הבנתי למה היא לא מוחקת אותו. לפעמים, כשישנתי אצלה, הייתי מתעורר מהצרחות שלה. בכל לילה היתה חולמת על המקום ההוא, ובכל לילה היתה מתעוררת בצעקות. לאושוויץ נכנסה כנערה ויצאה כקליפת אדם. היא נותרה כזו עד שנפטרה בייסורים כארבעים ומשהו שנה מאוחר יותר, ובמשך כל חייה נותר המספר צרוב בבשרה.

לא הייתי מבוגר מספיק כדי לשאול אותה על הגיהנום הזה כשעוד היתה בחיים, וספק אם היתה מספרת. מאוחר יותר, מאוחר מדי, התחלתי ללמוד ולשאול ולדעת קצת יותר על מה שקרה שם. אבל על המספר לא חשבתי. עד היום. מהו המספר הזה שקועקע לה על היד? מה עשו איתו? איפה הוא נוהל? מה משמעותו? למרות שנים של לימוד על מכונת המלחמה וההשמדה הגרמנית, התשובה הצליחה להפתיע אותי.

מוניטין

יש מצב לעסקה, אמר האיש המשופם לחבר הכנסת. אבל חייבים לעשות את זה בשקט, אחרת השב”כ יסכל את זה. הם מסכימים לשים את האיש שלך בראש הרשימה של האסירים המיועדים לשחרור תמורת הישראלים המוחזקים בעזה, אבל אתה תצטרך לעזור. איך לעזור? שאל חבר הכנסת. אסור לי להיות מעורב בזה. - שירות בתי הסוהר לא מחפש על חברי כנסת, ענה המשופם. אתה תעביר להנהגה שם איזה מכתב, והם יכינו רשימה. זה חייב להיות מכתב, זו הדרך היחידה שהם יאמינו. אמרתי לך, אם תעשה את זה, הבחור שלך יהיה בראש הרשימה. וזה רק מכתב מוצפן, תוכל להגיד שאלה חומרי קריאה של המפלגה שלך או משהו כזה. זה בעייתי, אבל לא בלתי חוקי. ואז יש עסקה והאנשים שלנו יצאו מהכלא. בשביל זה אתה חבר כנסת, לא?