לפני המבול

בכל הררי המילים שנשפכו על פרשת באסל ע’טאס והטלפונים שהעביר במודע או שלא במודע לאסירים פלסטינים בכלא קציעות, מעט מאוד מהדברים עסקו באסירים עצמם, ובמדיניות האפליה המובנית נגד אסירים פלסטינים מול אסירים ישראלים שהורשעו על מעשים דומים וחמורים לא פחות.

לסבתא שלי היה מספר על היד. אני זוכר שכילד הבטתי בו ולא הבנתי למה היא לא מוחקת אותו. לפעמים, כשישנתי אצלה, הייתי מתעורר מהצרחות שלה. בכל לילה היתה חולמת על המקום ההוא, ובכל לילה היתה מתעוררת בצעקות. לאושוויץ נכנסה כנערה ויצאה כקליפת אדם. היא נותרה כזו עד שנפטרה בייסורים כארבעים ומשהו שנה מאוחר יותר, ובמשך כל חייה נותר המספר צרוב בבשרה.

לא הייתי מבוגר מספיק כדי לשאול אותה על הגיהנום הזה כשעוד היתה בחיים, וספק אם היתה מספרת. מאוחר יותר, מאוחר מדי, התחלתי ללמוד ולשאול ולדעת קצת יותר על מה שקרה שם. אבל על המספר לא חשבתי. עד היום. מהו המספר הזה שקועקע לה על היד? מה עשו איתו? איפה הוא נוהל? מה משמעותו? למרות שנים של לימוד על מכונת המלחמה וההשמדה הגרמנית, התשובה הצליחה להפתיע אותי.

מוניטין

יש מצב לעסקה, אמר האיש המשופם לחבר הכנסת. אבל חייבים לעשות את זה בשקט, אחרת השב”כ יסכל את זה. הם מסכימים לשים את האיש שלך בראש הרשימה של האסירים המיועדים לשחרור תמורת הישראלים המוחזקים בעזה, אבל אתה תצטרך לעזור. איך לעזור? שאל חבר הכנסת. אסור לי להיות מעורב בזה. - שירות בתי הסוהר לא מחפש על חברי כנסת, ענה המשופם. אתה תעביר להנהגה שם איזה מכתב, והם יכינו רשימה. זה חייב להיות מכתב, זו הדרך היחידה שהם יאמינו. אמרתי לך, אם תעשה את זה, הבחור שלך יהיה בראש הרשימה. וזה רק מכתב מוצפן, תוכל להגיד שאלה חומרי קריאה של המפלגה שלך או משהו כזה. זה בעייתי, אבל לא בלתי חוקי. ואז יש עסקה והאנשים שלנו יצאו מהכלא. בשביל זה אתה חבר כנסת, לא?

היום הוא היום ה-79 לשביתת הרעב של העצירים המנהליים אחמד אבו פארה ואנס שדיד. הם מוחזקים בסטטוס לא ברור בבית החולים “אסף הרופא”, ומצבם הבריאותי, כפי שאסביר בהמשך, גם הוא לא ברור לחלוטין.

לפני כשלושה שבועות התלה בית הדין הגבוה לצדק את צווי המעצר שהוצאו נגד השניים, אך אסר עליהם לצאת מבית החולים אסף הרופא הסמוך לצריפין. הם לא במעצר, אך גם לא אנשים חופשיים. זה לימבו משפטי שהבסיס החוקי שלו לא ברור עד הסוף לאף אחד, האומר שכל עוד הם נוטים למות, הם לא במעצר, אך אם יתחזקו - הצו המנהלי להחזקתם בכלא ישוב ויכנס לתוקף.

שדיד ואבו פארה

ארבע לפנות בוקר. חושך. כולם ישנים. לפתע קול פיצוץ. הדלת נפרצת ולתוך הבית פולשים עשרות חיילים חמושים, מתחילים לצעוק, להעיר את הילדים, להפוך ולשבור רהיטים. כולם מתעוררים. החיילים, ובראשם בחור דובר ערבית שוטפת, לוקחים את נ’, האבא. הם גוררים אותו החוצה, אזוק, מול הילדים הקטנים שלו. נ’ חולה. רק לפני שלושה חודשים עבר ניתוח מסובך בעינו והוא סובל מכאבים עזים. גם הבטן שלו כואבת כל הזמן. משהו לא בסדר איתו. את החיילים זה לא מעניין. הם לוקחים אותו לעציון, ומשם למגרש הרוסים.