לפני המבול

כשאנחנו מספידים אדם אחר, אנחנו בעצם מספידים את עצמנו. את החרטות, את הייאוש, את הכאב. אנחנו נפרדים ממנו, אבל בעצם נפרדים מחלקים מעצמנו. אנחנו מספרים את הסיפור שלו דרך הסיפור שלנו. זה היבריס בלתי נסבל, המחשבה שנוכל להיפרד ממישהו בלי להיפרד גם מעצמנו, ואולי בעיקר מעצמנו.

את יוסי פגשתי לראשונה בדרך לבילעין. או שאולי שאת יוסי פגשתי לראשונה ברשת. או שאולי היו אלה שני יוסי שונים, נפרדים: הפרסונה השוצפת והמדויקת שלו ברשת, מול האדם המעט מבויש, הרגיש, החייכן, הפגיע, שהיה במציאות.

יוסי

זוכרים איך זה להיות ילדים? את התחושה של החופש? של המרחבים? התחושה של לצאת מהבית בבוקר ולא לדעת, ולא לדאוג, ולא לפחד משום דבר? לחטוף איזה פיתה מהמטבח, להתחמק מהחיבוק של אמא ולרוץ החוצה כדי לפגוש את השמש? זוכרים את המנוחה המתוקה ליד המעיין עם המים הכי צלולים בעולם? זוכרים את התחושה של האדמה בין האצבעות? את הליטוף של העשבים? את הרוח?

ואת הזיפים של אבא שחוזר בערב, מגרדים ודוקרים ועדיין איך רציתם רק להמשיך ולהתפלש בהם? להריח אותו, את היום שלו, ולחיות בתוך החיבוק החם שלו?

וזוכרים איך באמצע הלילה פורצים לכם חיילים הביתה? קורעים לכם את המזרונים ושופכים את השמן על האורז במטבח? שוברים את הצנצנות עם החמוצים שהכנתם עם אבא שלכם? זוכרים איך הם צועקים ומכים את אבא שלכם עם הקת של הרובה? וכשאמא באה לנגב לו את הדם מהעיניים איך הם בועטים גם בה? זוכרים איך הם צחקו, החיילים האלה, כשהיא נפלה?

מאז שניתנה לי הזכות - הצבעתי. הצבעתי גם שכבר הבנתי שהצבעה היא במובן מסוים נרמול של הכיבוש. הצבעתי גם כשידעתי שהמשחק כאן אינו דמוקרטיה ושזו לא מדינה דמוקרטית. אי אפשר להחזיק במקל משני קצותיו. גם להנות מתדמית של מדינה חופשית שאזרחיה מנווטים אותה על פי רצונם וגם להחזיק מיליוני בני אדם חסרי זכות הצבעה הנתונים לגחמותיו של משטר צבאי. אנחנו לא בגן, והשקרים היפים האלה שסיפרנו לעצמנו פעם כבר לא מחזיקים מים. או שלכולם יש זכות הצבעה או שזו לא דמוקרטיה אמיתית. אנחנו, לחלוטין, בדלי השני.

גם אחוזי הצבעה נמוכים זה לא משהו לפחד ממנו. אחוזי הצבעה גבוהים בבחירות זה דבר שרואים במקומות שבהם יש דיקטטורות שנהנות מ-98% מצביעים וכולם למנהיג היקר. דווקא ארה”ב, על כל חולשותיה, היא מדינה בה המוסדות הדמוקרטיים חזקים, ואחוזי ההצבעה נמוכים.

אז למה בעצם להצביע?

אתמול פורסם בתקשורת הישראלית אודות מעשה אונס מזעזע בקטינה בת 7, דבר שהפך מהר מאוד לכלי ניגוח של השמאל בידי הימין הישראלי. הטיעון של מחרחרי השנאה והפילוג היה שמכיוון שהחשוד שנעצר בפרשה הוא פלסטיני - אשמתו היא אשמת כל השמאל הישראלי. ברם, רק בשבוע אחרון נידונו בבית המשפט העליון מספר תיקים קשים ומזעזעים שבמרכזם תקיפה מינית של קטינים, ואיכשהו בהם לא נשמע קולם של תועמלני הימין ודרישות לעונש מוות וגירוש משפחת התוקף לא עלו על הפרק.

אחת הטענות המושמעות תדיר אחרי כל חשיפה של רשת בוטים כזו או אחרת היא “מה כבר ההשפעה שלהן?” - וזו נקודה חשובה מאוד עליה הייתי רוצה להתעכב ברשימה זו. אבל כדי לענות עליה - יש להבין ראשית מהן הרשתות האלה, מהי מטרתן הטקטית, ומה מטרתו של מי שמפעיל אותן. גם כאן, באופן לא מפתיע - אין רק תשובה אחת.

אני מניח לרגע בצד את הרשתות המסחריות (אבקת מרק של “השף הירוק” זה רעל! קנו רק את זו של “השף הסגלגל!”), הדתיות (כנסיית האל הכל יכול מטיוואן, למשל), והחובבניות (רבות מכדי לספור), ורוצה להתמקד באופרציות המשמעותיות יותר, אלה שמושקעים בהן משאבים משמעותיים ומטרותיהן גרנדיוזיות בהתאם.

לקראת הבחירות, הרשתות הללו הופכות אלימות וסוערות יותר ויותר, והכל לצורך בחישה בשיח וזריעת מחלוקות ורוח רעה. למה? בואו נבחן את זה:

רשתות הפרעה